המפיקה שרון שביט: "לקחתי את ירושלים והפכתי אותה לעסק"

את הסמל המסחרי ILJ כבר רכשה לעצמה, 100 אלף שקל כבר הושקעו מכיסה הפרטי, ואין לה ספק שבתוך כמה חודשים ייהפך האתר למקום שאליו ייכנס כל אדם שירצה לבקר בירושלים וגם לקנות שלל מוצרים ומתנות שיישאו את הלוגו החדש. "כרגע אני מחפשת שותפים אסטרטגיים, ואין לי ספק שאני הולכת להיות מאוד עשירה מהמיזם הזה", היא אומרת.



העובדה שדווקא ירושלים שופעת במידע וירטואלי בינלאומי (אתר העירייה או פורטל גו ג'רוסלם של ניר ברקת) לא מטרידה אותה. "עם כל הכבוד לניר ברקת, אני באה מעולם תוכן שונה. אין אבן בירושלים שאני לא מכירה וזה ישתקף בעבודה שלי. מדובר באתר אינטראקטיווי שלתוכו אכניס את כל הניסיון והידע שצברתי ב-15 השנים האחרונות הן בעבודה בינלאומית ממשית והן דרך הרשת".



את ילדותה עברה שביט, בת 43 וגרושה טרייה +1, בין בסיסי חיל אוויר. אביה, שהיה טייס ומפקד ידוע בחיל, הוא כיום איש עסקים. בשלב מסוים יצאה המשפחה לשליחות בארה"ב, מה שהקנה לה הבנת תרבות מקומית ושליטה בשפה - נכסים שלהם תזדקק בהמשך. בצבא היא היתה פקידת מבצעים בחיל האוויר, ולאחר שהשתחררה למדה מדעי המדינה באוניברסיטה העברית, אבל רצתה לעבוד בחברת הפקות. "עשיתי הכל, מנערת קפה ועד עוזרת תחקירנית. מה שנתנו לי, לקחתי". במשך שלוש שנים עבדה כשכירה וכשהרגישה שלמדה מספיק, פתחה חברה משלה. "אף פעם לא אהבתי בוסים", היא מספרת, "היזמות זורמת אצלי בדם. זה קשה ומדהים באותה מידה".



שביט לא נכנסה לשוק בתול. ב-93' כבר היו בישראל לא מעט חברות הפקה שעשו כמוה - סרטים תיעודיים וקו-פרודוקציות בינלאומיות. "תמיד היתה פה תעשייה תיעודית מדהימה", היא אומרת, "אבל אני לא מפחדת מתחרות. כבר למדתי שאיפה שיש תחרות - סימן שיש כסף".



את הבידול עשתה מכיוון הגיאוגרפיה. "כל התעשייה מרוכזת בתל אביב ואני חשבתי שלירושלים יש המון מה להציע. התעשייה הבינלאומית מתעניינת דווקא בבירה, הבנתי שזו נישה לא מטופלת והחלטתי להתמחות בה. הפכתי את ירושלים למקצוע". במקביל עשתה שינוי אסטרטגי ועברה מהפקה בלבד להענקת שירותים לוגיסטיים לחברות הפקה בינלאומיות. "חשבתי שיש לי אוצר ביד", היא אומרת. "אני מכירה את תהליך ההפקה, אבל גם כל לוקיישן אפשרי, את כל הגורמים מהם מבקשים אישורים, כל המלונות, הצלמים, צוותי העבודה, למה לא להפוך את זה לחברה קטנה שנותנת שירות לחברות גדולות? גם ערוצי הנשיונל ג'יאוגרפיק והדיסקברי שמגיעים לעשות סרט תיעודי בישראל צריכים שותף הפקה לוגיסטי מעולה. אם החוויה שלהם תהיה טובה - הם יבואו שוב".



"כל חריגה בתקציב - אני אספוג"



איך צעירה עצמאית משווקת את עצמה בעולם? מקימה אתר תוכן באנגלית שמציג אותה כוואן סטופ שופ - כל מה שצריך בישראל ביבליקל הפקות מספקת. שישה חודשים מלאים של מחקר השקיעה בפרויקט, למדה איך מקימים, איזה תוכן להעלות וגם איך לקדם אותו באופן אגרסיווי. "זה היה חדשני לזמנו", היא אומרת, "המתחרים עוד לא זיהו אז את הפוטנציאל האינטרנטי והייתי לבד. האתר עשה לי שירות נהדר. דאגתי שיהיה בו תוכן מקיף איכותי, שכאילו הצהיר בפני הגולשים שאני המאסטר ואתם בידיים טובות". עכשיו נותר לה רק לחכות ללקוח הראשון. "אמריקאים עובדים רק עם מכתבי המלצה והייתי צריכה מישהו שיפתח את השורות". הפנייה הגואלת הגיעה מחברה קטנה בלוס אנג'לס. "הייתי מוכנה לעבוד בחינם, לשלם להם על הזכות", היא מספרת, "כל כך התרגשתי. נתתי את הנשמה".



משם הכל היסטוריה. שמה עבר מפה לאוזן, מספר הפניות גדל ולקוחות כמו דיסקברי וערוץ ההיסטוריה האמריקאי נהפכו ללקוחות מרוצים. העובדה כי בילתה זמן באמריקה ביססה את תפישתה העסקית. "אני לעולם לא אחרוג מתקציב שנקבע, ואם אחרוג - אספוג אותו בעצמי", היא אומרת, "ככה עובדים מול אמריקאים ואירופאים - לא מעגלים פינות, אין בלת"מים פיננסיים מעבר למה שתוכנן. האינטרסים של הלקוח, במקרה זה, יותר חשובים משלי. בנוסף, נדרשת מקצועיות עד לכפתור האחרון. במקביל לעבודה, הם רוצים גם לאכול טוב, ליהנות מירושלים, לבלות - חבילה שלה של שירותים".



עבור העתיד הרחוק שבו לא תוכל להתרוצץ בין לוקיישנים היא מפתחת כיוונים נוספים, למשל את ארכיון הסרטים הגדול שברשותה. סרטונים תיעודיים ארכיאולוגים שאותם הפיקה, הנמכרים לכל דורש. באחרונה ביקשה חברה גדולה לקנות אותה. "זה מחמיא", היא אומרת, "אבל לא מתאים עכשיו. למה אני צריכה את זה?"



מוחה הקודח של שביט כבר הולך לכיוון נוסף - פורטל התיירות הירושלמי הגדול. הפוטנציאל המסחרי, לדבריה, הוא עצום, אך הסיוט שלה הוא אינתיפאדה פתאומית. "העסקים שלי צריכים שלווה ורווחה", היא אומרת. "רק שלא יהיו מלחמות".



yazam@themarker.com