אשרי, מפוטר אני

"מצנח הזהב" כלל משכורת ואוטו לחודש נוסף, פיצויים על פי חוק ומכתב המלצה חם במיוחד. תוקף הפיטורים? אם לא אכפת לו, החל מהרגע. העלבון הצורב ("אני הולך ואת הכלומניקים האלה משאירים?"), הכעס ("ימים ולילות נתתי לעבודה הזאת!"), ואחרון לא חביב, התקף החרדה ("יש לי שני ילדים ומשכנתא, תשלומים על הפלזמה, בת זוג שמרוויחה גרושים, הדולר יורד, האינפלציה עולה, עברתי את גיל 30, אף אחד לא ייקח אותי לעבודה אף פעם") - הגיעו בזה אחר זה.



קשה היה לש'. הימים חלפו והוא הסתובב בבית כארי בסוגר. אט אט הבין שמשבר אמנם אינו חוויה נעימה, אך הוא כר נרחב להזדמנויות חדשות. "בואי נפתח גן", הציע בוקר אחד לאשתו, שהתמחתה בחינוך אלטרנטיווי. "אין לנו כסף והמיתון מתקרב", ניסתה אשתו לצנן את ההתלהבות. "יש לי פיצויים", קבע ש', "ובעבור חינוך תמיד ישלמו. נהיה מוצר פרימיום, גן ייחודי ויוקרתי, והרי ידוע שבבעלי הרזרבות המיתון פוגע פחות".



אם לקצר סיפור ארוך, כיום חולש הזוג על רשת גנים אלטרנטיוויים, מתפרנס היטב ושמח מאוד בחלקו. "כל בוקר אני מודה למנהל ההוא", אומר ש'. "זה לא היה קורה אם הייתי נשאר בקיוביק".



מבט קצר ימינה ושמאלה מגלה סיפורים רבים מסוג זה. עורכת הדין שנזרקה ממשרד מצליח והחליטה להפוך תחביב (קרמיקה) למקצוע, רואה החשבון שהחליט שזה הזמן לצאת לטיול הגדול ומצא שם את אשתו לעתיד, המנהל הבכיר שתמיד רצה לסיים את הדוקטורט ופצח בקריירה שנייה באקדמיה, איש ההיי-טק שרצה לכתוב, ורק כשקוצץ מן המצבת מצא זמן להוציא ספר ראשון.



אף אחד לא רוצה שישלחו אותו הביתה. זה כואב, מעליב, מפחיד, פוגע בדימוי העצמי ומשאיר שריטות. אלא שפיטורים גם מחייבים עצירה, וזו מחייבת חשיבה מחודשת. מכיוון שהצורך (במקרה זה להתפרנס) הוא אבי אבות ההמצאה, עולים לעתים באותה תקופת ביניים קשה הרעיונות המופלאים ביותר.



האופטימיסטים יציעו להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, יועצים ארגוניים יגידו לכם לקחת את ההזדמנות בשתי הידיים, הרוחניים יוסיפו שהיקום נותן שיעור שכדאי לעבור, והנחמנים יגידו שהעיקר לא לפחד. איש חכם אחד סיכם זאת כך: אי אפשר לשנות את העובדות, אפשר בהחלט לשנות את הפרשנות.