פעם במשבר - יש פלוס במינוס

והנה הנוסחה של ההיגיון הפתלתל, לטובת המתקשים: לא השקעתי כלום + לא הפסדתי כלום = אני והמינוס שלי ישנים בביטחה. הוא בחשבון, אני במיטה. מה שהיה להוכיח. הרי מה כבר יכול לקרות למינוס שעוד לא קרה? מינוס הוא מינוס הוא מינוס - ושום משבר לא יכול להפוך אותו ליותר שלילי ממה שהוא.



המשכנתא, שגורמת לי לקטר על בסיס קבוע, הופכת פתאום להשקעה הנבונה ביותר. כל מי שקנה בית לפני ארבע-חמש שנים עשה עסקה נהדרת, אני מהרהרת, והודפת מחשבות על התפוצצות בועת מחירי הנדל"ן גם כאן.



הרוגע הופך לשלווה של ממש כשאני נזכרת בשנים ההן, טרום המשכנתא, כשעוד היה כסף פנוי להפסיד. ובהחלט הפסדתי. "עוד לא מכרת? את משוגעת?" נזף בי אחי בוקר אחד, "רק אתמול הפסדת כמה אלפי שקלים. תמכרי". שיחת הטלפון ההפוכה לא היתה מאחרת להגיע: "עוד לא קנית? את פסיכית? רק אתמול הפסדת כמה אלפי שקלים. תקני". כך שגם כשהרווחתי - הפסדתי. כי בעולם המניות, כל מה שלא הפך לרווח נצרב כהפסד.



כן, אני יודעת שהפסדתי בחיסכון הפנסיוני. נכון, זה באמת מאוד מדאיג ומטריד. אבל במקרים כאלה אני יותר משמחה לאמץ את העצה הניו-אייג'ית הפופולרית - לא להילחץ ממה שאין לי עליו שליטה. כשהפסדתי בעצמי, משום מה זה כאב יותר.



מעודדת, אני מנפנפת בהישג המפוקפק שלי - מינוס יציב שלא מעורר דאגות מיוחדות - בפני אחי. "נו באמת", הוא רוטן. "אל תשלי את עצמך. זה הזמן הכי גרוע להיות בו בלי כסף נזיל - את ההשקעות הכי טובות אפשר לעשות עכשיו". הוא כמובן צודק. אבל איכשהו, בעודי מדפדפת בעיתון וקוראת על ההוא ששוויו נחתך בעשרות אחוזים, אני בכל זאת מרגישה בת מזל. לפחות עד הגיאות הפיננסית הבאה.