אני עדיין מחפשת את חצי הכוס המלאה שנגוזה מרשימת המטלות המתארכת; חצי הכוס המלאה החבויה ביוקר המחיה; חצי הכוס המלאה שמסתתרת בעייפות הנוראה שכרוכה בגידול ילדים; חצי הכוס ששנים של מבט פולני על העולם הסתירו מעיני.
כבר שילמתי די הרבה כסף כדי למצוא אותה. קראתי ספרי ניהול, אבל לא מצאתי פרארי להחליף. הלכתי ללמוד יוגה, אבל תרגילי הגמישות שברו אותי. ניסיתי טיפול בדמיון מודרך, אבל שקעתי בשינה. צירפתי למסע פסיכולוג שהסתכל בי במבט עמוק, ואמר שאמא שלי דווקא דיברה אלי בכבוד בילדותי ואבא הקפיד שלא להתעלל בי (לפחות לא בכוונה תחילה), והכל הרי נובע משנות הילדות בבית ההורים.
צירפתי למסע קואוצ'ר, שקרא לי לכבות את הטלפון לשעתיים ביום - אז החלפתי אותו. צירפתי למסע מדריכה משפחתית, שהסבירה לי שחשוב לעשות סדר עדיפויות ולמצוא בכל יום שעה לכל ילד, שבה נמצאים רק אתו - אבל לא מצאתי שעון שבו יש יותר מ-24 שעות ביממה.
בסוף נגררתי למכשפה מהגליל, אחת שקוראת בצבעים ומוצאת תשובות. קיוויתי שאולי היא תדריך אותי במסע אל חצי הכוס המלאה. היא ביקשה ממני לקום בכל בוקר ולומר תודה רבה. אז אני קמה בעיניים חצי עצומות ומכניסה כפית גדושה של נס קפה לכוס, ממלאת במים רותחים, שותה חצי כוס - ורצה להכניס ילדים לגן ולבית הספר ומשם לעבודה.
על חצי כוס הקפה המלאה שאני לא מספיקה לשתות בבוקר
סיון קלינגבייל
29.9.2008 / 12:17