הנה הם מגיחים.
הם חיכו והמתינו, הם הכינו את הטקסטים וציפו. ובשבוע שעבר, כמה צפוי, הם פרצו, עליזים יותר מתמיד, סמוקי לחיים, נרגשים ומתריסים: הנה פרץ משבר פיננסי עולמי - הוכחה ניצחת לכך שהרפורמה הדרמטית שבוצעה בשוק ההון לפני שלוש שנים היא כישלון.
את הבנקאים אפשר להבין בקלות: הרפורמה שזכתה לכינוי רפורמת בכר נטלה מהם חלק מהכוח העצום שהיה בידיהם. היא יצרה גופים פיננסיים חדשים, חזקים, ביזרה את קבלת ההחלטות בשוק ההון הישראלי והחלישה את פועלומי - הדואופול הבנקאי ששלט במשק.
אלא שאליהם הצטרפו גרורות ונגזרות: אלה שלא השכילו להבין את הרפורמה, לתמוך בה ולקדם אותה - ולפתע מצאו עצמם לא רלוונטיים, לא משתתפים באחד האירועים הגדולים ביותר שהיו בשוק ההון הישראלי ב-20 השנים האחרונות.
ומה הם אומרים לנו היום: ראו, הבורסה יורדת, וול סטריט קורסת, הממשל האמריקאי נאלץ להזרים טריליון דולר להצלת מוסדות פיננסיים אמריקאים - הנה ההוכחה הניצחת לכישלון הרפורמה.
ומה צריך להבין המשקיע הישראלי? האם עליו להסיק כי במידה שקופות הגמל וקרנות הנאמנות היו נשארות בידי פועלומי לא היה היום משבר בוול סטריט? האמריקאים לא היו מתמכרים בחמש השנים האחרונות לקוקטייל של אשראי זול, רכישות נדל"ן פרועות, מכשירים פיננסיים מורכבים ומנופי אשראי מנופחים?
האם מישהו גילה את אוזנו של האנק פולסון, שר האוצר האמריקאי, ששורשי משבר האשראי האמריקאי נטועים בשדרות רוטשילד בתל אביב? שהחטא הקדמון שהביא לצונאמי פיננסי בינלאומי הוא שלקחו לדני, גליה, צביקה ואיתן את השליטה והניהול של קופות הגמל?
או שמא עלינו להבין שאם קופות הגמל וקרנות הנאמנות היו מצויות כיום בשליטת פועלומי - היו העמיתים שלהן צולחים את המשבר הנוכחי בלי שריטה, בלי הפסד, בלי תנודה?
משום שהמנהלים בפועלומי, בניגוד לשאר מנהלי ההשקעות בעולם, ידעו להרוויח גם בשווקים עולים וגם ביורדים, גם בתקופות שקט וגם בימי משבר.
ועדת בכר לא אימצה מודל אמריקאי
אפשר להמשיך בשאלות המגוחכות ובתשובות המצחיקות - אבל אין צורך. כדאי רק להזכיר לקוראים את העובדות הפשוטות.
משבר 2008 בשוק ההון הישראלי הוא הראשון מסוגו: פעם ראשונה בתולדות המשק הישראלי שכל כולו תוצר של אירועים דרמטיים בינלאומיים ולא מעשה ידינו אנו בישראל.
בתחילת שנות ה-80 ריסקו פועלומי ודיסקונט את שוק ההון ואת האמון של אזרחי ישראל בו למשך 20 שנה, כאשר ויסתו את מניות הבנקים - בדרך יותר אלימה ובוטה אפילו מזאת שהמציאו הבנקאים בוול סטריט.
ב-1993 הם ניפחו את הבורסה בשיטה דומה לאמריקאית: דחפו אשראי ללקוחות שלהם כדי שיקנו מהם קרנות נאמנות. הקרנות, בתורן, רכשו מניות ואיגרות חוב של חברות זבל שהבנקים היו המנפיקים והנושים שלהן.
ההפסדים בקרנות הנאמנות ב-1994 היו של 20%, 30%, 40% ו-50%, וגדולים יותר בעבור אלה שלקחו אשראי בנקאי. אנשים הפסידו את כל חסכונותיהם, דירותיהם והאמון שלהם במערכת הפיננסית הישראלית, תודות למדיניות של פועלומי.
וכמובן אי אפשר לשכוח את ימי הקוזה-נוסטרו העליזים של שנות ה-90, כאשר חצי מהמנהלים בקופות הגמל וקרנות הנאמנות הבנקאיות גנבו את כספי הלקוחות שלהם באמצעות רכישת ניירות ערך בחשבונות פרטיים, הרצתם לשמים ודחיפתם לתיקי הלקוחות.
השילוב של אשראי שדחפו הבנקים עם שחיתויות שנחשפו בקרב עובדיהם והריכוזיות החריגה של פועלומי הביא ב-1995 למשבר חסר תקדים: לא נמצאו קונים לאיגרות החוב כאשר החלו פדיונות בקופות הגמל, והבנקאים נאלצו להתחנן אצל משרד האוצר ובנק ישראל שיחלץ אותם, ירכוש איגרות חוב בשוק ויפרוש תחת מחדליהם "רשת ביטחון". נשמע לכם מוכר? משהו דומה מאוד למה שפולסון נאלץ לפרוש בימים אלה תחת הבנקים האמריקאים.
וכמעט שכחנו את משבר 2002, כאשר נגיד בנק ישראל נאלץ להזהיר מפני קריסת בנק גדול בעקבות הילולת אשראי בנקאי של עשרות מיליארדים שחולק ללווים גדולים ומקורבים לראשי הבנקים.
בנקאינו יודעים היטב כי רוב הציבור הישראלי עדיין זוכר על בשרו את כל סאת השערוריות הפיננסיות שאליהן הם הכניסו את המשק - לפיכך הם מנסים כיוון אחר: המודל האמריקאי, זה שוועדת בכר אימצה - קרס החודש.
נשמע מעולה. רק שאין לזה שום קשר למציאות. ועדת בכר לא אימצה שום מודל אמריקאי. הדמיון בין האנק פולסון לבין אברהם הירשזון גדול יותר מהדמיון בין הבנקים האמריקאים להשקעות, אלה שקרסו עכשיו בקול גדול, לבין בתי ההשקעות הישראליים.
כדאי לחזור ולהסביר כי הקריסה של הבנקים האמריקאים להשקעות נגרמה בדיוק משום שהם לא הימרו הפעם בכספי תיקי הלקוחות שלהם, כמקובל, אלא בכספם שלהם.
בשנים האחרונות מאסו הבנקים להשקעות בארה"ב בעסקים עם הרווחיות הנמוכה של ניהול תיקי השקעות והתרכזו בניהול השקעות בעבור עצמם. חלק מהבנקים נהפכו למעשה לקרנות גידור, אשר הכסף המושקע בהן הוא של הבנק עצמו.
בעוד שלבתי ההשקעות בישראל יש תיקי השקעות עצמיים (נוסטרו) נמוכים, שרובם כלל אינם ממונפים - הרי שבארה"ב מינפו הבנקים להשקעות את התיקים שלהם במכפלות של פי 20 ו-30.
ומי הגוף הפיננסי היחיד בישראל שהתלהב משוק הסאבפריים ומחק בו 20% מהונו העצמי? פסגות? מגדל? מנורה? פריזמה? או אולי דווקא בנק הפועלים השמרן?
עכשיו, כאשר קרסו כל הטיעונים על דמיון בין המשבר האמריקאי לרפורמה שבוצעה בישראל, חוזרים הבנקאים וחבריהם בתקשורת לטיעון ישן: אצל בתי ההשקעות הפרטיים העמלות יותר גבוהות כיום.
זה טיעון מעניין, רק שכל כלכלן ימהר לפקפק בו. אם התחרות בשוק גדלה ויש יותר שחקנים - האם המנהלים יכולים לגבות לאורך זמן דמי ניהול גבוהים יותר? נדמה לנו שהתשובה ברורה.
או שננסח זאת אחרת: האם הבנקים גבו דמי ניהול נמוכים יותר משום שהם, בניגוד לברוקרים, חושבים לא רק על הרווחים והבונוסים האישיים שלהם אלא על טובת הלקוח? (אז מי מממן את המשכורות של 10, 20 ו-30 מיליון שקל של מנכ"לי הבנקים?).
אז אולי נשאל את הכלכלנים עוד שאלה: האם הבנקים, עם עשרות אלפי עובדיהם, הוועדים החזקים ואלפי עובדים מיותרים, יכולים לגבות מחירים נמוכים יותר מחברות צעירות וחדשות?
התשובות לכל השאלות האלה ידועות. אין ארוחות חינם. לפחות לא לאורך זמן. לבנקים היה כדאי לגבות דמי ניהול נמוכים יחסית כי הם שאבו את הכסף מהלקוחות בדרכים הרבה יותר מגוונות, למשל גלגול הלקוח בין כלי השקעה ואפיקי השקעה. הדולר חם? נדחוף ללקוח קרן דולרית ונגזור עמלת קנייה בדרך. הוא מתקרר? נכניס אותו למניות. הן יורדות? בוא וקח פיקדון שקלי קצר בריבית של 3% בשעה שאת הכסף אנחנו מלווים ללקוחות אחרים בריבית של 13%.
דמי הניהול שגובים כיום רוב בתי ההשקעות בישראל אכן מנופחים: שירותי הניהול שלהם לא שווים את הכסף. אבל הציבור יגלה זאת, כי זה יכה בו בתשואות, כי הוא יהיה רגיש יותר לכספו וכי אלה שיגבו דמי ניהול נמוכים יותר יציגו לאורך זמן תשואות גבוהות יותר.
לא צריך לחכות רק שכוחות השוק יורידו את דמי הניהול; המפקח על שוק ההון באוצר, ידין ענתבי, צריך לצאת לעבודה:
* ליזום חקירות בקרב חברות הביטוח, קופות הגמל וקרנות הנאמנות על הקשרים שלהן עם גופים קשורים - חתמים וברוקרים.
* לדרוש מחברות הביטוח, הקופות והקרנות לפרסם באופן בולט את דמי הניהול הגלויים והסמויים (פעולות בניירות ערך) שהן גובות מהלקוחות וכיצד אלה מתחלקים בין המנהל לבין סוכן הביטוח, מנהל ההסדרים או כל משווק אחר שדוחף סחורה דפוקה ללקוח בגלל עמלות מנופחות.
* להוביל יחד עם רשות ניירות ערך (יש עדיין רשות כזאת? הלו? יש שם מישהו? איפה אתם?) חקירות פליליות מהירות ואלימות נגד מנהלים בגופים מוסדיים. 15 שנה חלפו מאז גל המעצרים הגדול - והשוק הישראלי רוחש ובוחש שחיתויות.
כל אלה הם צעדים משלימים לרפורמה הגדולה של ועדת בכר. צריך היה לבצע אותם מזמן, אין בהם שום חידוש והם לא קשורים לאירועים הדרמטיים בוול סטריט.
אם המשבר בוול סטריט לימד אותנו משהו - הוא שנדרשת רגולציה אלימה ותקיפה בשוקי ההון. שאסור להפקיר את הקפיטליזם בידיהם של הקפיטליסטים כי הם תמיד ינצלו אותו לרעה.
ועדת בכר התחילה לפרק את פועלומי מכוחו העצום וליצור שוק הון מבוזר ותחרותי יותר. שר האוצר ונגיד בנק ישראל צריכים להמשיך ביתר שאת ברפורמות והרגולטורים של שוק ההון צריכים להפעיל כלים אלימים יותר על מפוקחיהם.
הדבר המסוכן ביותר שיכול להתרחש כתוצאה מהמשבר הזה הוא ששר האוצר ונגיד בנק ישראל ישותקו על ידי הפחד, ובמקום לחשוב איך ממשיכים ברפורמות הם יתחילו לחפש פתרונות קלים לניפוח הרווחים והגדלת עוצמתם של השחקנים הגדולים.
ומה עם קומץ כלי תקשורת אשר החלו בימים האחרונים לשווק לציבור סיפורים על הדמיון בין וול סטריט לתל אביב ועל הצורך בנסיגה מהרפורמות בשוק ההון? עם אלה לא צריך לעשות דבר.
אין שום צורך לדרוש ממשרד הבריאות שיאלץ אותם להוסיף כתובית שהקריאה בהם מזיקה לבריאות הפיננסית - כאן נמצא אולי המקום המיוחד שבו צריך להשאיר את הפתרונות רק בידי כוחות השוק. בשנים האחרונות הם הוכיחו את עצמם.