מנסים להניף את העולם

מינוף הוא תהליך שבו נוטלים הלוואה (שעליה יש לשלם ריבית נמוכה) ומשקיעים את הכסף כדי לקבל תשואה גבוהה יותר. נניח שיש לכם 100 שקל פנויים ושאתם מאמינים ששוק המניות יניב בשנה הקרובה תשואה של 10%. אפשרות אחת היא להשקיע את הכסף באפיק המתאים, ולקבל בעוד שנה 110 שקל. ואולם משקיע מתוחכם יותר יכול לעשות דבר אחר: ללוות מהבנק עוד 50 שקל בריבית שנתית של 5%, למשל, ואת 150 השקלים שעומדים עכשיו לרשותו להשקיע בבורסה.



כך כעבור שנה יהיו בכיסו 165 שקל. לא כל הכסף הזה הוא שלו כמובן. כעת עליו להשיב לבנק 52.5 שקל: 50 השקלים המקוריים בתוספת של 5%. בשורה התחתונה, יוותרו בכיסו 112.5 שקל עבור 100 השקלים שהיו לו בתחילת הדרך. המינוף דרך ההלוואה הוביל אותו לתשואה של 12.5% במקום 10% בלבד. הכסף הנוסף שימש כמעין מנוף, שמרים על גבו תשואה נוספת.



המחיר: עלייה בסיכון



הבעיה העיקרית של התרגיל הזה היא הסיכון. אם ההשקעה של 150 שקל תאבד, לא רק שהמשקיע מפסיד את הכסף שיש בכיס, הוא נתקע עם חוב לבנק.



יותר מכך. מינוף באמצעות השקעה בבורסה מכיל סיכון נוסף. השקעת כסף בפיקדון היא השקעה נטולת סיכון: לא משנה מה יקרה, הבנק תמיד ישלם לנו את הריבית שהבטיח. זו הסיבה שהריבית שהבנקים (או הממשלה) מציעים מכונה בשם "תשואה חסרת סיכון". לא כך כשמדובר במניות.



הסטטיסטיקה מלמדת ששוק המניות מניב תשואה שנתית ממוצעת של כ-9% על פני שנים רבות. אבל זו תשואה ממוצעת בלבד - יש שנים שבהן המשקיע יקבל תשואה טובה יותר, ויש גם שנים שבהן הוא יפסיד.



את הסיכון שבהשקעה במניות מודדים באמצעות "סטיית תקן". את סטיית התקן חישב מתמטיקאי בשם קרל פרידריך גאוס, שלא מזמן מלאו לו 231 שנה. אם סטיית התקן במדד ת"א 25 היא בערך 20%, פירוש הדבר שבמרבית המקרים נקבל מהשקעה במדד תשואה שבין 29% (הממוצע של 9% בתוספת סטיית התקן) לבין מינוס 11% (הממוצע פחות סטיית התקן). הסיכוי שהתשואה שנקבל תנוע בטווח הזה הוא 68% לפי גאוס.



נשוב לדוגמה שלנו. מי שהשקיע את 100 השקלים שלו בבורסה עושה זאת בסטיית תקן (כלומר בסיכון) של 20%, אבל מי שלווה כסף ומשקיע 150 שקלים, מקבל כבר דרגת סיכון של 30%.



הסיבה היא שסטיית התקן של 20% חלה על כל הסכום שהושקע בבורסה, כלומר על 150 שקל. 20% מ-150 שקל (סך ההשקעה) הם 30 שקל. ו-30 שקל מתוך הכסף שהוא באמת "שלנו" כלומר רק 100 שקל - הם 30%.



לחיות על חובות



חברה ממונפת לווה כסף חסר סיכון כדי להשקיע בנכסים שיש בהם סיכון. למשל, בבניית בניין או בהשקעה במניות. חברה שכזו מסתכנת פעמיים: פעם אחת כי ההשקעה יכולה לאבד מערכה ובפעם השנייה, בכך שעליה להשיב את הכסף שלוותה. חברות אלה "חיות על חובות" ונחשבות לממונפות יותר - ולכן גם מסוכנות יותר.



דוגמה קלאסית היא מניות הנדל"ן. בעוד שסטיית התקן של מדד ת"א 25 היא 20% הרי שסטיית התקן של מדד מניות הנדל"ן בשנה האחרונה היתה 53% - יותר מפי שניים. הסיבה היא שחברת נדל"ן היא בעצם "חברה למינופים". פרנסתה מגיעה משני מקורות: היא יכולה לבנות בתים ולמכור אותם, או לקנות בתים, ולהשכיר אותם.



כדי לרכוש או להקים בניינים במאות מיליוני דולרים חברות נדל"ן טיפוסיות לוקחות הלוואה בשיעור של 80%-90% ממחיר הבניין. הן משתמשות בדמי השכירות כדי להחזיר את ההלוואה ולייצר לעצמן רווח. אלא שבזמן של האטה, חברת נדל"ן כזו תצטרך לגבות דמי שכירות נמוכים יותר.



התהליך הזה זהה עבור מי שקונה "דירה להשקעה": מרבית המשקיעים רוכשים את הדירה באמצעות משכנתא ומשתמשים בדמי השכירות כדי לממן אותה ולהותיר לעצמם קצת כסף בצד. הבעיה היא שכאשר יש האטה, קשה יותר למצוא שוכרים שישלמו סכומים גבוהים וכאשר הריבית עולה, החזרי המשכנתא גדלים.



איך בודקים את רמת המינוף של חברה? כל חברה מפרסמת את ההון העצמי שלה שהוא הנכסים פחות ההתחייבויות. אם פירמה מסויימת חייבת 90 שקל (לבנק, לספקים, לציבור) אבל יש לה נכסים (נדל"ן, מזומן, קו יצור) בשווי 100 שקלים, פירושו שיש לה "נכסים נטו", כלומר הון עצמי, של 10 שקלים. 10 השקלים האלה אמורים כאמור לממן חובות בסך 100 שקל, ולכן ההון העצמי מממן רק 10% מהמאזן (כלומר מהחוב). במלים אחרות, החברה חיה על מינוף גבוה למדי של 90%.



כשחברה זקוקה לכסף היא ניגשת לבנק או לציבור ולווה כסף. היא מעניקה בתמורה איגרת חוב, שעליה כתוב שהחברה לוותה כסף ושהיא תשיב את הכסף, בתוספת ריבית, בעתיד.



כשחברה מגייסת עוד ועוד כסף (כלומר הלוואות) גוברת הסכנה שהיא לא תשיב את הכסף לנושים. מי שמזהה סכנה שכזו ימכור את איגרת החוב, מחירה ירד והיא תשקף תשואה גבוהה יותר.



אג"ח שנסחרת בתשואה של יותר מ-10% מכונה בשוק "אג"ח זבל", ופירוש הדבר שיש משקיעים רבים שסבורים כי החברה תתקשה להשיב את הכסף שלוותה. השקעה באיגרת שכזו יכולה ליצור הפסד כואב אם החברה לא תוכל להשיב את הכסף, אבל יכולה להניב תשואה יפה אם הכסף אכן ישולם.