נו כבר, תצילו את המשק

משבר עולמי



>> זה קרה בדיוק היום, לפני 25 שנה. זה היה יום שישי ה-7 באוקטובר 83', כאשר הקריין בקול ישראל פתח את מהדורת החדשות של 7 בערב, והודיע בקול נרגש לעם ישראל: המסחר במניות הבנקים נפסק. הבורסה נסגרת, והיא תיפתח רק כאשר יגובש הסדר למניות הבנקים.



באותה שנייה ממש ניתן היה לשמוע את קריאות ההפתעה והזעם שבקעו מכל בית בישראל: הנה סידרו אותנו פעם נוספת, שוב אנו עומדים להפסיד את כל כספינו המושקע בדבר הכי בטוח שיש: מניות הבנקים.



שווי המניות הבנקאיות בבורסה עמד אז על 7 מיליארד דולר - שווי מופרך לחלוטין שנבע מהמניפולציה שביצעו מנהלי הבנקים במניות. קראו לזה אז בשם המכובס "ויסות", אך זה היה למעשה הרצת מניות תוך כדי ביצוע סדרה ארוכה של עבירות בניירות ערך.



באותו יום שישי התברר שהבנקים בחו"ל מסרבים להמשיך ולספק מימון ל"וויסות", כך שהבנקים לא יכלו לרכוש עוד את המניות הבנקאיות שנזרקו אז לשוק בקצב של 300 מיליון דולר ליום. כוחם תש. הם הבינו שלא יוכלו להמשיך במניפולציה, ואז הגיעו להסכמה עם האוצר ובנק ישראל על סוף "הוויסות".



רק כדי להדגים את גודל האבסורד, נזכיר כאן שהשווי של בנק לאומי בבורסה היה אז גבוה מהשווי של צ'ייס-מנהטן - הבנק האמריקאי הגדול ביותר.



המשבר הזה היה גדול בהרבה מהמשבר הנוכחי. היה חשש ממשי שאם המניות הבנקאיות יפלו, חברות ענק יפלו יחד אתן, כי הביטחונות לאשראי הושקעו במניות הבנקאיות. לכן, ברגע שהוויסות ייגמר והמניות הבנקאיות יפלו, הבנקים יהיו חייבים לדרוש את החזר האשראי, והחברות לא יוכלו להחזיר. וכך הן יפשטו רגל ואחריהן גם הבנקים, מה שיוביל להתמוטטות הכלכלה הישראלית כולה.



כדי למנוע את תסריט האימה הזה, נסגרה הבורסה לשבועיים, והזמן נוצל לגיבוש "הסדר מניות הבנקים", שהפך את 7 מיליארד דולר המניות לאיגרות חוב דולריות שהמדינה הנפיקה. הבנקים עברו למעשה לידי הממשלה.



ציבור משלמי המסים היה זה שהציל את הבנקים ואת המשק מפשיטת רגל. הוא גם הציל את בעלי המניות מקרב הציבור הרחב, כלומר היתה כאן העברת הון אדירה ממשלמי המסים למחזיקי המניות. למרות המחיר הכבד ששולם, זו היתה תוכנית הצלה מוצלחת. היא מנעה מפולת שהיתה נגמרת במיתון קשה וארוך.



מפולת 83' מול המשבר כיום



האם זה אומר שגם עכשיו הממשלה צריכה להכניס את היד לכיס ולרכוש בכספי משלם המסים את איגרות החוב הקונצרניות המידרדרות בבורסה?



המצב הנוכחי שונה לחלוטין. לא מדובר כלל במפולת בנקים שעלולה להיגמר במיתון כבד. אין היום סכנה ליציבות הבנקים. הם לא יפשטו רגל, ולכן אין גם סכנה לפיקדונות הציבור ואין סכנה למיתון עמוק וממושך. גם אם לבייב, תשובה ופישמן ייקלעו לקשיים - הבנקים לא יפלו.



הבעיות הן עם חברות בענף הנדל"ן, שהנפיקו איגרות חוב ורכשו אתן נכסים ברוסיה, פלורידה ובשאר מקומות אקזוטיים ברחבי תבל. הן נטלו סיכונים גבוהים, השתמשו במנוף פיננסי ענק, ורכשו נכסים כאשר שוק הנדל"ן היה בשיאו. עכשיו שווי הנכסים יורד, ויש להן גם הפסדים וגם בעיות נזילות, כי קשה להן למחזר את ההלוואות הישנות.



אבל זו לא סיבה לתוכנית הצלה ממשלתית. האם כאשר הטייקונים והמשקיעים האחרים בחברות אלה עשו רווחים יפים - הם חילקו את רווחיהם עם משלם המסים?



התערבות עכשיו מגבירה גם את "הסיכון המוסרי". המשקיעים יבינו שהם יכולים לקחת סיכון מופרז גם בעתיד, לאחר שהמשבר יסתיים, כי בסוף הממשלה תמיד מחלצת. חילוץ היום פירושו בנייה של המשבר הבא.



הלקח של 96' מול המצב כיום



אבל ב-96' הממשלה כן התערבה במפולת קופות הגמל, ורכשה איגרות חוב בבורסה. אז מדוע שלא תעשה כך היום?



גם הסיפור של 96' הוא סיפור שונה לחלוטין מהמשבר הנוכחי. המשבר התרחש באמצע 96', כאשר התברר שהקופות הפסידו במחצית הראשונה של 96', וזה היה לאחר שגם ב-94' נרשמו הפסדים וגם 95' היתה שנה לא טובה.



הציבור פשוט מאס בקופות הגמל והחל לברוח מהן. הפדיונות אילצו את הקופות למכור איגרות חוב של המדינה, שהיה אז הנכס העיקרי, וכתוצאה מכך מחיר איגרות החוב ירד והתשואות החלו לעלות - עד שהגיעו לכדי 4.5% צמוד למדד.



אז החל הציבור לבוא לבנקים בטענות שהוא הפסיד חלק נכבד מהפנסיה שלו, ותבע פיצוי. היו אלה חודשים רעים מאוד לפקידי הבנקים, שעמדו תחת מתקפה רצופה. היו צעקות בסניפים והפגנות מול משרד האוצר בירושלים של עמיתי הקופות, שדרשו להציל את הפנסיה שלהם מהתרסקות.



הנגיד היה אז יעקב פרנקל, אך הוא העביר את הטיפול במשבר לדוד קליין, מנהל המחלקה המוניטרית בבנק ישראל. האוצר תבע מקליין שיכריז על "רצפת ברזל" לאיגרות החוב, כלומר שידאג שמחירן לא יוסיף לרדת כך שהתשואה לא תעלה על 4.5% לשנה. לשם כך היה הבנק חייב לקנות כל כמות של איגרות חוב שתיזרק לשוק. זה היה פוגע במטרה המרכזית של הבנק: הורדת קצב האינפלציה, כי כמות הכסף במשק היתה עולה. קליין סרב. הוא הסכים רק למתוח "רשת ביטחון" - כלומר לקנות איגרות חוב תוך כדי ירידת שערים. מנכ"ל האוצר דאז דוד ברודט נאלץ להסכים לתנאים של קליין.



וכך במשך החודשים יולי ואוגוסט 96' רכש בנק ישראל 1.5 מיליארד שקל של איגרות חוב, כאשר המחירים ממשיכים כל הזמן לרדת והתשואות עולות עד כדי 5.5% לשנה. רק אז, בתשואה הגבוהה הזו, נכנסו הבנקים, חברות הביטוח וקרנות פנסיה לשוק - והחלו לקנות את איגרות החוב. זה היה גם הרגע בו בנק ישראל הפסיק את ההתערבות - והמשבר חלף.



כלומר אפשר להתערב. אבל תלוי מתי. עכשיו לא מדובר במשבר באיגרות החוב של המדינה. התשואות שם הגיוניות. אין שם משבר. יש קונים לאיגרות החוב הללו: כל אלה שמוכרים את קופות הגמל שלהם, וגם הבנקים שקונים אותן כדי שישמשו בסיס לתוכניות חיסכון שהם מוכרים לציבור. כלומר הציבור כן מאמין במדינה. הוא מאמין שהיא תחזיר את החוב. הבעיה היא במקום אחר, בחוסר האמון באיגרות חוב הקונצרניות, של לבייב, תשובה ופישמן - וזה כל ההבדל שבעולם.



אם איגרות חוב של המדינה מתרסקות, יש אינטרס ברור למדינה להתערב ולרכוש אותן בבורסה, כדי לאותת לציבור שהמדינה מתכוונת לעמוד בהתחייבויותיה ולהחזיר את כל החוב שלקחה, עד הגרוש האחרון.



המדינה גם לא רוצה שכל שערי הריבית במשק יעלו, כי ברגע שהתשואה של איגרות החוב הממשלתיות עולה, זו הרצפה לכל שאר הריביות במשק. ועליית ריבית חריפה היא סם מוות לצמיחה ולתעסוקה, ולכן המדינה מתערבת.



אך כאשר מדובר באיגרות חוב קונצרניות - אין כל סיבה להתערב. הירידות הן מימוש הסיכון שנבע ממדיניות הרפתקנית.



אין שום סיבה שגב' כהן מחדרה תכניס את היד לכיס ותוציא משם מזומנים כדי להציל את הטייקונים ואת כל מי שהימר על המניות ואיגרות החוב הללו. הרי צריך להבין שגם תקציב המדינה מוגבל. כל שקל שיילך לתוכנית החילוץ לא יילך לקצבאות לקשישים, להכשרה מקצועית, לחינוך, לבריאות ולרווחה.



כמו שאמר חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ' מילטון פרידמן: אין ארוחות חינם.