בנקים מתפרנסים ממתן הלוואות, והרווח שלהם נגזר ממה שנקרא המרווח הבנקאי. משקי הבית "מלווים" לבנקים את כספם תמורת ריבית של 2%-3% (כיום) - באמצעות פק"מ, תוכניות חיסכון, פיקדונות ארוכים ומוצרים מובנים. מהצד השני הבנקים מלווים את הכסף לפירמות, לאנשים שנמצאים במשיכת יתר ולאנשים שזקוקים להלוואות לצרכים שונים.
הריבית שגובים הבנקים מהלווים גבוהה יותר. פער הריביות הזה - 4%-8% - הוא מקור הרווח של הבנק. כלומר, הבנק לווה (מקבל) כסף בריבית נמוכה ומלווה אותו בריבית גבוהה יותר. מקור הכנסה שני הוא העמלות שגובה הבנק.
יוצא אפוא שבנק הוא מוסד שנמצא כל הזמן בשיווי משקל של קבלת כסף ומתן כסף. לכן, לכאורה, לבנק קל מאוד ליפול: די בכך שכמה אנשים לא יחזירו את הכסף שקיבלו - והבנק לא יוכל להעניק הלוואות. בנק יכול ליפול אם העניק יותר מדי הלוואות ולא נותר לו כסף, אם בנקים אחרים מפסיקים לשתף עמו פעולה או אם בשל בהלה המונית משכו המפקידים את כל כספם והותירו את הבנק ריק ממזומנים. בנק הפועלים, למשל, הפסיד 1.3 מיליארד דולר כשהשקיע את כספו באיגרות חוב מגובות משכנתאות שערכן ירד.
בדיוק לשם כך קיים מוסד הפיקוח על הבנקים שבבנק ישראל. זהו המוסד שתפקידו לוודא שהבנקים לא מעניקים הלוואות רבות מדי, שהם מותירים די כסף ליום סגריר ושהם אינם מסכנים את כספם או את כספי הלקוחות.
אחד הפרמטרים לבדיקת איכות הבנקים הוא בדיקת כמות ואיכות הלווים. ראשית, בנק ישראל אינו יכול להלוות את כל כספו לאדם אחד. שהרי אם לווה שכזה יפול, הוא יפיל איתו את הבנק. זו הסיבה שבנק ישראל מפעיל את "מגבלת הלווה הבודד". כך למשל, סך כל החבויות של ששת הלווים וקבוצות הלווים הגדולים ביותר לתאגיד בנקאי לא יעלה על 135% מהונו של הבנק.
לווה בודד אינו יכול ללוות לבדו יותר מ-15% מהונו העצמי של הבנק, וחובה של קבוצת לווים אינו יכול לעלות על 30% מההון העצמי. קבוצות לווים ענקיות שכאלה הן למשל אלה של הטייקונים: קבוצות עסקיות ענקיות שלוות מיליארדי שקלים מהבנקים.
פרמטר אחר לבדיקת איכות הלווים הוא מה שמכונה "חובות מסופקים". חובות מסופקים הם חובות שקיים ספק אם הבנק יוכל לגבות, בחלקם או במלואם. זהו הסיכון שכרוך במתן הלוואות. הבנק מנסה להקטין את הסיכון באמצעות בדיקת כושר ההחזר של הלווים ודרישת ביטחונות שונים מהם.
הביטחונות הם נכסים שניתן לממש ולמכור אם החייב מפגר בתשלום חובו. זוהי הסיבה לכך שגוף עשיר וחזק יקבל הלוואה בריבית נמוכה (המייצגת את הסיכון הנמוך שהוא לא יחזיר אותה), בעוד שלווה חלש ומסוכן מבחינה כלכלית יצטרך לשלם ריבית גבוהה יותר.
זו, אגב, היתה אחת הבעיות במערכת הבנקאות האמריקאית, שם ניתנו הלוואות להמונים בלי לבדוק את יכולת הפירעון ומבלי לוודא שמי שקיבל כסף כדי לרכוש בית יוכל להחזירו. בישראל המצב שונה, וכל מי שקיבל מהבנק הלוואה לרכישת דירה (משכנתא), למשל, יודע לספר על הדרך המפרכת שעבר עד לקבלת הכסף.
החובות המסופקים מוצגים בטבלה לפי דרגת החומרה של החוב, והבנק מפריש שיעור מסוים מכל הלוואה ובמקביל מפריש שיעור מסוים עבור כל תיק האשראי שהעמיד. בפועל, לא מדובר בכסף ממשי שהבנק שם בצד, אלא ברישום חשבונאי המציג כסף שהבנק כבר הכיר בו כהפסד. אם ההפסד אכן יתממש (כלומר, ההלוואה לא תוחזר), אזי הבנק לא יידרש להכיר בכך שוב. אם החוב יוחזר בסופו של דבר (מצב נדיר למדי), הבנק ימחק את ההפרשה.
ככל ששיעור ההפרשה של בנק לקופת החובות המסופקים גדל, כך ניתן להבין שהבנק נוטל על עצמו סיכון ומלווה כסף ללקוחות בעייתיים יותר. ירידה בשיעור החובות המסופקים משמשת כאינדיקציה למצב הכלכלה והמשק, שכן ככל שהמשק בריא יותר וצומח יותר, כך קל יותר לפירמות ולפרטים להחזיר חובות.
האם הבנקים יציבים?
כלי העבודה העיקרי של הבנקים הוא הונם העצמי. המספרים המוחלטים גבוהים, אבל בחיים (וגם בבנקאות) הכל יחסי. אחד האינדיקטורים החשובים ליציבותו של בנק הוא "יחס הלימות ההון", המגדיר את היחס בין ההון העצמי של הבנק לנכסי הסיכון שלו. לגבי ההון העצמי, מדובר בהון שהבנק מחזיק אצלו ככרית ביטחון ושאסור לו להשתמש בו לצורך מתן אשראי. זהו הון שמשמש גם ביטחון לפיקדונות הציבור בבנקים.
בנק ישראל דורש כיום מהבנקים המקומיים להציג יחס הלימות הון מינימלי של 9% מההון העצמי. באופן בלתי פורמלי (ובלשון בנק ישראל: "יש לצפות לכך כי רוב התאגידים הבנקאיים יקיימו יחס גבוה יותר") מעוניינים בפיקוח על הבנקים לראות יחס הלימות של 11.5%. הבנקים הגדולים בישראל קרובים נכון להיום גם לעמידה בדרישה בלתי פורמלית זו.
ההון שבאמצעותו מחושב יחס הלימות ההון אינו ההון העצמי המופיע במאזן הבנקים, אלא ההון העצמי שנקבע על פי הגדרות בנק ישראל. למעשה, מדובר ב-9% מתוך "סך נכסי הסיכון" של הבנק: הבנק הרי נותן הלוואות, חלקן מסוכנות יותר וחלקן פחות, ומתוך כל הלוואה שכזו עליו להפריש כסף למקרה של קטסטרופה. ככל שההלוואה מסוכנת יותר וארוכה יותר, כך על הבנק להפריש יותר כסף. סך ההלוואות האלה הוא "נכסי הסיכון" של הבנק, ומתוכם על הבנק לשמור על יחס הון של לפחות 9%.
הנתונים הרשמיים דווקא מעודדים, שכן כל הבנקים מציגים יחס הלימות טוב. גם בנק הפועלים, שספג הפסד של 1.3 מיליארד דולר בשל השקעה כושלת בניירות ערך מבוססי משכנתאות, מציג יחס הלימות הון הקרוב אף למינימום הבלתי פורמלי הנדרש.
נתון חשוב אחר הוא יחס הנזילות, שמבטא את כמות הכסף שעל הבנק להפקיד בבנק ישראל למקרה של משיכות מזומן מוגברות בידי הלקוחות. כלומר, לבנק אסור לחלק את כל הכסף שהוא מקבל כפיקדון מהציבור לצורך מתן הלוואות, והוא צריך להשאיר חלק ממנו בבנק שלו - בנק ישראל. מטרת הוראות הנזילות היא לשמור על היציבות של הבנקים, ולאפשר התמודדות עם מצב שבו חוסכים רבים ירצו לפתע למשוך את הפיקדונות שהם מחזיקים ואת הכסף שנמצא בחשבון העובר ושב (בעת משבר, למשל).
כל בנק מחויב לנהל מודל נזילות משל עצמו, ועל מודל זה להיות מאושר בדירקטוריון הבנק ועל ידי בנק ישראל. לפני כמה חודשים פנה בנק ישראל לבנקים בבקשה שיעדכנו את מודל הנזילות וככל הידוע, כל הבנקים אכן עשו זאת. הרף המינימלי הוא כרית נזילות בשווי של כ-3% מהיקף הפיקדונות של הלקוחות. עם זאת, בכל מקרה שבו תיווצר בעיה של לקוחות רבים שמעוניינים לפדות את כספם בבת אחת, בנק ישראל גם מחויב לספק לבנק נזילות, כדי לאפשר לו לתת כסף ללקוחותיו עד להתייצבות המערכת.
הנתונים שהצגנו כאן אמנם נכונים אבל גם הם יכולים לבלבל, שכן קריאה והבנה של דו"חות בנקאיים היא משימה מפרכת שאנשים בודדים בישראל יכולים לבצע במלואה. מפאת המורכבות שבהבנת מערכת הבנקאות ומפאת החשיבות העצומה שלה לבריאות המשק, אמון בנק ישראל (באמצעות מחלקת הפיקוח על הבנקים שבראשה עומד המפקח רוני חזקיהו) לבדוק בכל רגע נתון מה מצב הבנקים, אם הם יציבים ואם הם מתנהלים בצורה תקינה.
מסקנתו הרשמית של בנק ישראל היא כי המשק הישראלי נמצא במצב טוב ויציב, המאפשר לו להתמודד עם האתגרים הניצבים בפניו, וכי מערכת הבנקאות בישראל איתנה, ובנק ישראל מוכן לסייע לבנקים בכל הכלים העומדים לרשותו וככל שהדבר יידרש, מתוך רצון לתמוך בציבור המפקידים. בבנק ישראל מדגישים, כי הדבר אינו נדרש כעת לנוכח יציבותה של מערכת הבנקאות.
המפלט האחרון: המדינה
גם עם כל מנגנוני הפיקוח וההגנה, בשורה התחתונה, הכסף שמפקיד הציבור הישראלי בבנקים אינו מבוטח, ולכן נשאלת השאלה מה יקרה אם בכל זאת ייפול בנק בישראל. בבנק ישראל למשל סבורים שאין צורך להפעיל תוכנית ביטוח שכזו, שכן היא דומה לסוג של מס נוסף שיוטל על הציבור.
ניסיון העבר מראה שבנק ישראלי שקורס, זוכה מיד לגיבוי של המדינה שיכולה להלאים את הבנק (כמו בעת ויסות מניות הבנקים באוקטובר 1983) או להזרים אליו כסף. חשוב לציין: המדינה אינה מחויבת לעשות זאת, אך זו ההנחה הרווחת. חשוב עוד יותר לציין כי תרחיש קטסטרופלי שכזה כלל אינו עולה על הפרק לפי שעה.
למה בנקים קורסים פתאום?
טל לוי
12.10.2008 / 6:49