השיבה מנתניה

נסעתי לאיקאה לבלות.



העייפות נפלה עלי, הטשטוש אחז בי.



הנה המחלף עולה ופונה ימינה.



אבוי, רגע, זה לא איקאה!



אלוהים אדירים, אני בתוך נתניה,



בתוך התופת, הפיצוצים היריות.



עצרתי בצד, כל גופי רועד, שוטר ניגש אלי וביקש את תעודת הזהות שלי.



הוא הביט בה ושאל "מה גבר כמוך עושה בנתניה?"



התחלתי לגמגם "אני, אני, אני..."



השוטר הביט בי ושאל "אבוטבול?"



"לא, אני, אני, אני..."



"אברג'יל?"



לא לא, אני, אני, אני..."



"שירזי?"



"לא מה פתאום, אני באתי לשולחן ב..."



"אתה עצור", צעק השוטר. "באת לשולחן, אתה מהפרלמנט של המשפחות. באת למפגש הפסגה".



"לא לא, מה פתאום!"



"אל תבלבל לי את הביצים, אתה אולי נראה חנון אבל מתברר שיש לנו עסק עם פושע אמיתי".



"אדוני השוטר, אני בסך הכל רוצה להגיע לאיקאה".



"איקאה, אההה, כולם בסוף רוצים להגיע לאיקאה. חבוב, התירוץ הזה כבר מזמן שחוק. תאמר לי את האמת, מה אתה עושה כאן?"



"טוב, האמת שאני רעב, וכל מה שבא לי זה לטחון שווארמה טובה עם השומן ככה מעל".



"נו, זה היה לי ברור מהתחלה - אתה בדרך לבת האיכר!"



"בת האיכר? לא אדוני אני ממש לא בקטע של..."



"טוב, תסתום את הפה, תן את הידיים, אזיקים, כנס לניידת".



"אבל אדוני השוטר..."



"אל תפריע לי", (פונה בקשר), "23 למוקד תפסתי כאן דג רקק".



"אני בקושי סרדין אדוני".



"תכינו את חדר החקירות. אני בדרך".



אז זהו, אני כאן בבית המעצר, לידי פרנסואה, מולי האחים אברג'יל ואני.



זהו, אני גמרתי עם קניות באיקאה.



נ.ב: בקרוב הספר החדש שלי, "השיבה מנתניה". להרצאות וחוגי בית עם סיפורים אישיים ומחרידים מהתופת נא להשאיר הודעה כאן. בברכה, אחד מהמשפחה של...



http://cafe.themarker.com/view.php?t=627850