כאשר אני מהרהר בפריחה, בבועה ובהתרסקות מגזר השירותים הפיננסיים שארה"ב עברה זה עתה, זו התמונה שעולה לי לראש. חשבנו שאנחנו עפים. ובכן, הגענו לעצירה הפתאומית שבסוף הדרך. חוקי הכבידה, כך מתברר, עדיין תקפים. אי אפשר להגיד לעשרות אלפי אנשים שהם יכולים להשיג את החלום האמריקאי - בית, בלי תשלום מקדמה ובלי החזרים במשך שנתיים - מבלי שהדבר יחזור אליך בסופו של דבר. האתיקה הפוריטנית של עבודה קשה וחיסכון עדיין חשובה. אני פשוט שונא את הרעיון שהאתיקה הזאת מיושמת כיום בסין יותר מבארה"ב.
הבועה הפיננסית שלנו, בדומה לכל בועה, ניזונה ממקורות מורכבים רבים, בהם נגזרי אשראי ו-CDS, אך במהותה היא פשוטה ביותר. התרחקנו מהיסודות - מעקרונות היסוד הזהירים של עולם ההלוואות, שלפיהם המלווים והלווים שומרים על איזושהי אחריות אישית, ועניין אישי, בשאלה האם האדם שקיבל את ההלוואה יהיה מסוגל לעמוד בה. תחת זאת, נפלנו למה שאנשים מכנים הלוואות א"ת וא"א: "אתה תיעלם ואני איעלם", לפני שיגיע מועד הפירעון.
כן, הבועה הזו קשורה אלינו - לא כולנו, אמריקאים רבים היו עניים מכדי להשתתף במשחק. אך היא קשורה לכה רבים מאיתנו כך שאפשר לומר שהיא קשורה לאמריקה, ולא נצא ממנה אם לא נחזור אל היסודות.
זו הסיבה שאני מוצא את עצמי קורא שוב ספר חשוב שכתבתי עליו בעבר, בשם: (How: Why How We Do Anything Means Everything in Business (and in Life (איך: מדוע האופן שבו אנו עושים כל דבר הוא הכל בעסקים [ובחיים]) מאת דון סיידמן, מנכ"ל LRN, שמסייעת לחברות לבנות תרבות עסקית אתית.
"למדינות, לממשלות ולחברות יש אופי"
סיידמן טוען שבעולם המקושר והשקוף שבו אנו חיים, האופן שבו אנחנו פועלים משמעותי יותר מאי פעם, משום שאנשים רבים רואים כיצד אנו פועלים ומושפעים מהאופן שבו אנו פועלים, ומספרים לאחרים על האופן שבו אנו פועלים באינטרנט בכל שעה, ללא עלות וללא מגבלות.
"בעולם מחובר" אמר לי סיידן, "למדינות, לממשלות ולחברות יש אופי, והאופי הזה - האופן שבו הן פועלות, האופן שבו הן עומדות בהבטחות, האופן שבו הן מקבלות החלטות, האופן שבו דברים מתרחשים באמת בפנים, האופן שבו הן מתקשרות ומשתפות פעולה, האופן שבו הן מייצרות אמון והאופן שבו הן מתייחסות ללקוחות שלהן, לסביבה ולקהילות שבהן הן פועלות - קובע את גורלן".
התרחקנו מה"אופנים" הללו. הפכנו להיות מחוברים יותר מתמיד בשנים האחרונות, אך למעשה החיבורים היו רופפים למדי. התרחקנו מעולם שבו אם רציתם משכנתא לרכישת בית, הייתם זקוקים להכנסה אמיתית ולדירוג אשראי, והגענו אל עולם שבו הבנקאים יכולים למכור לכם משכנתא ולגרוף הון תועפות מראש ולאחר מכן להעביר את המשכנתא שלכם לחברה אחרת שאורזת חבילה שלמה של משכנתאות, חותכת אותן לאג"ח ומוכרת אותן לבנקים מארה"ב ועד לאיסלנד.
הבנקים שסיפקו את המשכנתאות התרחקו מה"אופן" משום שהם פשוט העבירו את האחריות על הלקוחות אל החברה האורזת. ובנקי ההשקעות שארזו את המשכנתאות הללו התרחקו מה"אופן" משום שהם לא הכירו אתכם, אך הם ידעו שאפשר להרוויח הרבה כסף מאריזת המשכנתא שלכם עם משכנתאות אחרות.
סוכנויות דירוג האשראי התרחקו מה"אופן" משום שהיה ניתן להרוויח כל כך הרבה מהענקת דירוג טוב לאג"ח הללו, למה לשבור את הראש? והבנק באיסלנד התרחק מה"אופן" משום שכולם קנו את הדבר הזה והתשואות היו אדירות, אז למה לא?
"מדינות שקולות נהפכו למהמרות נואשות"
"המוטו של בנק UBS הוא: 'אתם ואנחנו'. אך העולם אשר יצרנו היה למעשה 'אתם ואף אחד' - אך אחד לא היה מחובר לערך של הדברים' אמר סיידמן. "חלקים שלמים בוול סטריט התנתקו מהשקעה בתחומים של מאמצים האנושיים - לסייע לעסקים לגדול ולפתח רעיונות חדשים".
תחת זאת, הם החלו פשוט להנדס עוד ועוד כסף. "אז נוצר מצב שבו חלק מהמנכ"לים החכמים ביותר לא ידעו מה חלק מהאנשים החכמים ביותר שלהם עשו".
צ'רלס מאקיי כתב תיאור היסטורי קלאסי של משברים פיננסיים בשם: Extraordinary Popular Delusions and the Madness of Crowds (אשליות פופולריות וטירוף ההמונים), אשר פורסם בראשונה כבר ב-1841. "כסף... לעתים קרובות גורם לאשליות ההמונים. מדינות שקולות נהפכו בבת אחת למהמרות נואשות, וסיכנו כמעט את כל קיומן בשביל פיסת נייר.
"מטרת חיבור זה היא להתחקות אחר שורשי האשליה הזו. אנשים, כמו שאמרו לפני, חושבים בעדרים; אפשר לראות שהם הופכים למטורפים בעדרים, אך מתעשתים באיטיות, בזה אחר זה", כתב מאקיי.
וכך גם הדבר במקרה שלנו. אנחנו צריכים לחזור לשיתוף פעולה בדרך הישנה והטובה. כלומר, אנשים מקבלים החלטות תוך כדי התבססות על שיקולים עסקיים, על ניסיון, על זהירות, על שקיפות ועל חשיבה על ה"אופן" - ולא רק על ה"כמה".
עפנו גבוה והתרסקנו
תומס פרידמן
17.10.2008 / 6:48