תרחיש אימים שכזה, שאינו בלתי אפשרי, לפיו קורס אחד מבעלי ההון הגדולים וסוחב אחריו את אחד הבנקים שהעניקו לו אשראי נדיב, אם יקרה חס וחלילה, ניתן יהיה לומר לגביו בביטחה כי אנחנו שבנו והתרענו ו"הכתובת היתה על הקיר".
זה כמה שנים זועק מגזר העסקים הקטנים והבינוניים - המהווה את השדירה המרכזית ואת עמודי התווך של כל כלכלה מערבית - כי הוא נאנק תחת שוק אשראי ריכוזי, המונע את צמיחתו. זה שנים שאנו מזהירים כי תחום האשראי במדינת ישראל סובל מכשל שוק חמור, העלול להביא לקריסת העסקים המקומיים ועמם לקריסת המשק הישראלי כולו.
הבנקים בישראל שולטים על כ-93% משוק האשראי, כאשר שני הבנקים הגדולים - הפועלים ולאומי שולטים לבדם על יותר מ-60%. יותר מ-70% מהאשראי מוענק לפחות מ-1% מהלווים. מגזר העסקים הקטנים והבינוניים, שבו מועסקים כ-60% מכלל המועסקים במגזר העסקי, זוכה לקבל פחות מרבע מכלל האשראי העומד לרשות הציבור. היש בנמצא מי שילמד זכות על שוק אשראי א-נומלי ובלתי יעיל זה?!
על פי כל קנה מידה, שוק האשראי בישראל ריכוזי ביותר ומדיניות חלוקת האשראי בו קצרת רואי ומצומצמת להחריד. לווים גדולים מקבלים הלוואות בסכומי עתק מסוג "נון ריקורס", כלומר "ללא זכות חזרה", שמשמעותן היא שלא קיימת ערבות אישית של הלווה, ובמקרה של אי פירעון נותר הבנק חשוף וחסר. מצב אבסורדי זה מביא בדרך כלל למחיקת חובות בסדרי גודל של עשרות אם לא מיליוני שקלים. מנגד, הלווה הקטן, בעל העסק או היזם המתחיל, נדרש לתת מערך ביטחונות קשיח וקשוח ואין לו יכולת לקבל הלוואה ללא ערבות אישית. גם מחיר האשראי של הלווה הקטן יהיה תמיד גבוה, באופן די משמעותי, מזה שנדרש לשלם הצרכן הגדול.
נתוני מדד ג'יני, המקובלים למדידת פיזור האשראי, מצביעים על כך שבישראל בשל רמה כה גבוהה של ריכוזיות קיימת פגיעה ברמות הסיכון של המערכת הבנקאית. כל סטודנט לכלכלה ומימון בשנה א' יוכל להעיד כי מדובר בהתנהגות לא הגיונית ובוודאי שלא כלכלית. עובדה ידועה לכל היא שאחד הכללים הראשונים בהתנהלות עסקית הוא פיזור סיכונים וכי מתן אשראי ליותר לווים, בסכומים קטנים, מהווה חלוקת הסיכון והקטנתו. משום מה, המערכת הבנקאית הישראלית מתנהלת כבר שנים רבות בניגוד גמור להיגיון בסיסי זה, וממשיכה להעניק סכומי עתק ללווים בודדים.
באחרונה דרש אגף הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל לקבל מהבנקים את נתוני היקף האשראי לששת הלווים הגדולים של כל בנק. לדאבוני, דרישה זו היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. המפקח צריך היה לדרוש לקבל לידיו את מצבת הבטוחות שנדרש להעמיד כל לווה כזה לבנק.
ברור כי קריסתם של לווים גדולים תביא לאפקט דומינו בכלכלה הישראלית שסופו מי ישורנו. את המחיר, כרגיל, לא ישלם אותו לווה, שלרוב ימשיך לחיות באותה רמת חיים גבוהה שבה התנהלו חייו עד לנפילה. את המחיר ישלם, כמו תמיד, המגזר העסקי של העסקים הקטנים והבינוניים, זה שהנגישות שלו לאשראי קשה, מסורבלת ויקרה.
אנו חיים במערכת כלכלית סגורה שבה מספר מועט של בעלי הון שולטים גם באמצעי הייצור וגם באשראי, המהווה את הכוח המניע של אותם אמצעי ייצור. הגיע הזמן לשינוי הפירמידה ההפוכה הזו. יש לעבור לשוק שבו האשראי למגזר העסקים הקטנים והבינוניים, מגזר שתרומתו לכלכלת המשק מובנת כיום יותר מתמיד, זמין ונגיש יותר. ניתן לומר כי אם המשבר הנוכחי ונזקיו הם אלה שיגרמו לקובעי המדיניות ומבצעיה להבין כי יש לערוך שידוד מערכות בשוק האשראי בישראל, כי אז, בסופו של יום, יצא שכרנו בהפסדנו.
הכותב הוא נשיא להב - לשכת ארגוני העצמאים והעסקים
הטייקונים בקשיים, העסקים הקטנים משלמים את המחיר
יהודה טלמון
17.10.2008 / 6:48