"זרקו את הבלקברי ותיהנו מהחיים"

באחרונה, בעמוד הראשי של חלק C ב"וול סטריט ג'ורנל", צוטט מנהל קרן גידור שסגר את עסקיו (קרן של 300 מיליון דולר) כאומר, "מה שלמדתי על עסקי קרנות הגידור הוא שאני שונא אותם". אני חייב להסכים אתו בכל פה.



נכנסתי לעסקי קרנות הגידור בגלל הכסף. הפירות הבשלים - כלומר, האידיוטים שההורים שלהם ממנו להם לימודים בקולג', ייל ולאחר מכן תואר שני במנהל עסקים בהארוורד - פשוט חיכו שיקטפו אותם.



אנשים אלה, שהיו (לעיתים קרובות) באמת בלתי-ראויים לחינוך שקיבלו (או קיבלו לכאורה), הגיעו לתפקידים בכירים בחברות כגון AIG, בר סטרנס וליהמן ברדרס ובכל דרגי הממשל שלנו. כל ההתנהלות הזאת התומכת באריסטוקרטיה, בסופו של דבר רק הקלה עלי למצוא אנשים טיפשים מספיק כדי לעמוד בצד השני של העסקות שביצעתי. אלוהים יברך את אמריקה.



רשימת האנשים שעלי להודות להם על חלקם בהצלחתי ארוכה מאוד. אך אני לא רוצה להישמע כמו שחקן הוליוודי בטקס חלוקת פרסים. הכסף היה גמול מספק. מלבד זאת, האנשים שמגיעה להם תודה יודעים בדיוק מי הם.



אני מפסיק לנהל כספים עבור משקיעים ומוסדות. יש לי די והותר הון משל עצמי לנהל. יש אנשים שחושבים שהצליחו להעריך פחות או יותר כמה אני שווה. יתכן שהאנשים האלה הופתעו לגלות שאני פורש עם שלל כה צנוע. זה בסדר; אני מרוצה ממה שקיבלתי. יתרה מזאת, אני נותן לאחרים לצבור הון גדול פי תשעה, עשרה או 11.



בינתיים, החיים שלהם מסריחים. פגישות רצופות שלא נגמרות, לו"ז צפוף לשלושת החודשים הקרובים. הם מצפים בכיליון עיניים לחופשה הבאה - שבועיים בינואר, שבמהלכה הם קרוב לוודאי יישארו צמודים לבלקברי שלהם או למכשירים אחרים. מה הטעם? הכל יישכח בעוד חמישים שנה. סטיב באלמר, סטיבן כהן ולארי אליסון ירדו בתהום הנשייה. אני לא מבין את עניין המורשת. כמעט כולם יישכחו. עזבו את השארת החותם. זרקו את הבלקברי שלכם לפח ותיהנו מהחיים.



אז זהו זה. עם כל הכבוד, אני פורש. אנא אל תצפו שאשיב לדואר אלקטרוני או להודעות קוליות בתוך זמן סביר או בכלל. אנדי ספרינגר והחברה שלו ינהלו את פירוק הקרן. ואל תדאגו בקשר לעובדים שלי, הם הועסקו על ידי החברה של ספרינגר ורק אחד מהם (שזכה לתגמול הולם) יאבד את משרתו.



אני לא מעוניין לרדת לפרטים שכולם רוצים לשמוע. באמת שאין לי דעה נחרצת על השוק כרגע, חוץ מלומר שהמצב יילך ויחמיר במשך זמן מה, אולי במשך שנים. טוב לי לשבת בצד ולחכות. אחרי הכל, את הכסף מאסון הסאבפריים עשינו מלשבת ולחכות. עכשיו יש לי זמן לדאוג לבריאות שלי, שנהרסה על ידי הלחץ שאליו נכנסתי בשנתיים האחרונות, ובמשך כל חיי - בתחרות על מקומות באוניברסיטאות ובמוסדות המתקדמים, במשרות ובנכסים לניהול - עם אנשים שהיו להם יתרונות (הורים עשירים) שלי לא היו. מי ייתן ומריטוקרטיה (שלטון המוכשרים) תהיה חלק בצורת הממשל החדשה, הנחוצה כל כך.



בנושא הממשל האמריקאי, הייתי רוצה להציע הצעה צנועה. ראשית, אני מצביע על הפגמים הברורים, שגרמו לכישלון החקיקה שהובאה שוב ושוב בפני הקונגרס במשך שמונה השנים האחרונות, שהיתה אמורה לרסן את נהלי הלוואות המסוכנות שבהם עסקו המוסדות שקרסו כמעט כולם. מוסדות אלה העשירו באופן קבוע את קופות שני הצדדים בתמורה להצבעה נגד החקיקה שנועדה להגן על האזרחים. זוהי שערוריה, אך נראה כי איש אינו יודע עליה ולאיש לא אכפת. אני מעז לומר שמאז שתומס ג'פרסון ואדם סמית חלפו מן העולם, שררה בצורת פילוסופית במדינה הזאת, לפחות בתחום המוקדש לשיפור הממשל.



הקפיטליזם עבד במשך מאתיים שנה, אבל הזמנים השתנו, והמערכות הפכו למושחתות. ג'ורג' סורוס, אדם בעל הון עצום, ציין כי היה רוצה להיזכר בתור פילוסוף. אני מציע שהאדם הדגול הזה יקים ויממן פורום שייכנס מוחות גדולים על מנת ליצור שיטת ממשל שתשמש באמת לטובתו של האזרח הקטן. שיטת ממשל שתיצור מערכת תגמולים שתמשוך את המוחות הטובים והמבריקים ביותר לשרת בתפקידים ממשלתיים מבלי שיצטרכו ליפול לשחיתות על מנת לפתח את תחומי העניין שלהם או את סגנון החיים שלהם.



הפורום הזה יכול להיות דומה לזה שבו השתמשו לפיתוח מערכת ההפעלה לינוקס, שמתחרה עם המונופול הכמעט מוחלט של מיקרוסופט. אני מאמין שאפשר למצוא פיתרון, אך לעת עתה המערכת מקולקלת.



בזאת אני נפרד מכם ומאחל לכם בהצלחה.