תנו לנשום בעיר הזאת

מי שהחליט שהסצנה המטרופוליטנית - סליחה על הביטוי - היא הסצנה שלו ובשבילו, אין לו לאן ללכת אלא אל העיר הגדולה באמת, שיש לה הרבה מה להציע. כל הדרכים מובילות לרומא, לפאריס, ללונדון, ובישראל - לתל אביב. זאת דרך העולם, ולא תל אביב המציאה אותה. גם אין חידוש בלהיטותם של עכברים ואנשים - ודווקא אניני טעם - אחר גבינות מסריחות המעלות עובש, שהן כידוע גם יקרות במיוחד.



בשנים האחרונות השקפתי על עירי משתי עמדות תצפית. תצפית אחת היא מרפסת ביתנו בשכונה צפונית, וממרפסת רואים למרחוק: איך ביקשנו לסגור חלק ממנה - עשרה מטרים רבועים - ואיך התגלגלה הבקשה שנתיים בלבירינת של אגף הרישוי בעירייה.



היה ניתן לשלם שוחד, כפי שהמליצו בפנינו תושבים יודעי דבר. הרי זה כלל גדול בתורת המינהל: במקום שפקידים מתעללים באזרחים - מוציאים להם את הנשמה - מעטפות חתומות היטב עשויות לסייע; שלמונים משמנים את מערכת היחסים החורקת שבין משרתי הציבור לציבור, שיותר משהם משרתים אותו, הוא משרת אותם. כל הציפורים מעל כל גגות הכרך מצייצות ומספרות, כל תושב שומר חוק שאיתרע מזלו לבקש רישיון - יודע; והרי גם ראש העירייה הוא תושב העיר, ובתוכה הוא יושב.



מהמרפסת רואים שחיתות, וממנה רואים זוהמה. מדי יום, כמנהג הבריות, אנחנו מנגבים מעקים, אדני חלונות ורהיטים בתוך הבית, ובכל פעם אנחנו נרעשים מחדש: לא אבק מחינו אלא פיח מחינו - מטלית שכולה שחור. "את כל זה אנחנו נושמים לריאותינו", מסבירה לי דורית. לנו, בגילנו המופלג, זיהום אוויר כבר לא יקצר את חיינו במידה ניכרת.



התצפית העירונית השנייה מזומנת לנו מתוקף מעמדנו כסבתא וכסבא. מפעם לפעם אנחנו נוטשים את המרפסת, נוסעים לבקר את שתי נכדותינו, ובאותה הזדמנות גם את בננו וכלתנו, המתגוררים במרכז העיר. אנחנו זוכרים לקחת עמנו צידה לדרך - מים וכריכים - כי סוף הדרך מי ישורנו. כל ביקור כזה הוא מסע ארוך אל הלא נודע.



הנסיעה בתוך העיר היא משימה מפרכת ומורטת עצבים - היא לא חייבת להיות - אך החנייה, לעומת זאת, היא משימה בלתי אנושית; זאת גזירה שאין הציבור יכול ואין הוא צריך ורוצה לעמוד בה. למען הגילוי הנאות: אנחנו עדיין מסוגלים להרשות לעצמנו תשלום במגרש חנייה מוסדר, חרף המשבר הכלכלי העולמי, אך איננו אוהבים שפושטים את עורנו בעירנו.



עיר גדולה ואנשים בה הרבה ובעיות רבות. "עצוב הוא להיות ראש העיר ירושלים. נורא הוא. איך יהיה אדם ראש עיר כזאת?". זה לא עצוב ולא נורא להיות ראש העיר תל אביב-יפו, אבל זה מאוד קשה. ובכל זאת יכול אדם להיות ראש עיר כזאת - ראוי לשמו ולתוארו - אם רק יחליט להפחית שחיתות ולהפחית זיהום וגודש. בין כל הפקידים והפקחים, בין כל הרעלים והמגדלים - תנו לנשום בעיר הזאת. ערים גדולות מתל אביב הצליחו, כי פרנסיהן באמת ובתמים רצו והתאמצו.



לא שכחתי שבאחרונה דובר בי נכבדות כראש העיר הבא. היו תושבים בתל אביב שהאמינו בי ובכוחי לשנות; חלקתי עליהם. זאת לא הפעם הראשונה שמצאתי עצמי במיעוט.