בחירה אינה זכות

היכולת לסמוך על המנהלים שהם יצילו את העולם בשבילנו, כלומר הם ישכילו לנהל את החברות הציבוריות בתבונה ובאחריות, התבררה כמשענת קנה רצוץ. כאשר מדובר במוסדות רגישים כמו בנקים, קריסתה של המשענת הביאה במהרה לקריסת האמון הציבורי ולקריסת הבנקים עצמם.



אם לא המנהלים יהיו לעזרנו, אולי המדינה תהיה? בכל העולם עוברים עכשיו להאמין כך, ולפחות בישראל יש לכך אפילו צידוק היסטורי. מאז משבר ויסות מניות הבנקים ב-83', בלטו שני בנקאים ישראליים כמנהלי על של הבנקים בישראל - עמירם סיון, שתחת ניהולו הגיע בנק הפועלים להישג של הבנק הגדול והמצליח בישראל, וגליה מאור, שממשיכה לנווט את בנק לאומי בהצלחה עד עצם היום הזה. במקרה או שלא במקרה, שני המנהלים האלה הגיעו לפסגת הישגיהם כפקידים ממונים מטעם המדינה, בבנקים הנמצאים בבעלות מדינת ישראל.



כלומר, ההיסטוריה הישראלית מלמדת כי הלאמת הבנקים ב-83' היתה סיפור הצלחה. בניגוד גמור לדעה הרווחת לפיה הלאמת בנקים על ידי המדינה מביאה להידרדרות חמורה באיכות הניהול שלהם - בישראל ההפך הגמור הוא שקרה. עובדה.



אז יכול להיות שהעובדה הזו היא מקרית בלבד. במקרה, התמזל מזלה של ישראל ויצא לה לבחור שני מנהלים מוצלחים במיוחד לנהל את הבנקים הגדולים שלה. הנטייה במדינה למנות לתפקידים ציבוריים פקידים ממשלתיים לשעבר תרמה למזל הזה: שני מנהלים המדוברים היו יוצאי המגזר הציבורי - סיון היה מנכ"ל האוצר, מאור היתה המפקחת על הבנקים - ולכן גם זכו לעבור את החינוך הטוב של המגזר הזה, המלמד לחשוב על הדברים בהיבט הציבורי הרחב שלהם (ולא רק בהיבט הצר, של רווחי בעלי המניות והבונוסים של המנהלים). החלטות ניהוליות שמתקבלות על בסיס של שיקולים רחבים הן בדרך כלל החלטות שקולות ומאוזנות יותר, וזוהי דרך קבלת החלטות מצוינת כאשר מדובר במוסדות רגישים כמו בנקים.



ויכול להיות גם שהעובדה הזו היא תוצר של מודל בעלות-ניהול מוצלח במיוחד שישראל בחרה בו. זהו המודל שבו מחד גיסא הבנקים היו בבעלות המדינה, אבל מאידך גיסא הם הורחקו מבעלות המדינה ומהנזקים המתלווים לה בדרך כלל (מינויים פוליטיים, לחצים להשתמש בנכסי הבנקים כדי לשרת מפלגה מסוימת ולא אחרת וכד'). לשם כך הקימה ישראל, בתבונה רבה, את חברת נכסים מ.י - והעבירה לאחזקתה את מניות המדינה בבנקים. כך נוצר חיץ משפטי בין המדינה למניות הבנקים, דבר שאיפשר לבנקים להתנהל ללא מעורבות ממשלתית כלשהי.



התוצאה היתה שסיון שלט לבדו בבנק הפועלים, ומאור שולטת בפועל בלאומי - וזאת מבלי שהבעלים, המדינה, קילקלו להם את העבודה. למעשה, שני הבנקים הגדולים בישראל נוהלו כשלטון מנהלים לכל דבר, ושלטון מנהלים מוצלח במיוחד. בעוד שבעולם שלטון המנהלים הביא את הבנקים לעברי פי פחת - הניהול של המנהלים את עצמם הביא לכך שהמנהלים החלו לדאוג בעיקר לעצמם ולבונוסים השמנים שלהם, וזאת על חשבון ניהול הסיכונים של הבנקים שתחת ניהולם - בישראל השלטון הזה דווקא שיגשג.



האם ייתכן כי המדינה פיצחה את השיטה: היא מצאה את הדרך כיצד להלאים בנקים מבלי לסבול מנזקי ההלאמה, וכיצד לקיים שלטון מנהלים מבלי לחשוף את הבנקים לסכנות של השלטון הזה? אפשר להאמין בכך. אבל אפשר גם להאמין שאין שום דבר הגיוני בניהול ללא בקרה ופיקוח, וכשם ששלטון המנהלים כשל בשוקי ההון בעולם, כך הוא גם לא יכול להצליח לאורך זמן תחת בעלות נוכחת-נפקדת של המדינה.



מנהלים זקוקים לעין בוחנת עליהם, כאמצעי שמירה מפני דריכה במקום מצד אחד או מפני ביטחון יתר ונטילת סיכוני יתר מצד שני. מנהלים זקוקים אפילו לעין הבוחנת, שתבחן אחת לכמה שנים את עצם הישארותם בתפקיד - כאמצעי דרבון ובחינה עצמית מתמדת. לשם כך, מנהלים זקוקים לבעלי מניות שפוקחים עליהם עין. ולא, זה אינו מחייב דווקא את הפתרון של גרעין שליטה פרטי בבנקים, כי כבר ראינו איך בעלי שליטה פרטיים גרועים מצליחים לדרדר בנקים טובים.



בעלי המניות האלה יכולים להיות המדינה - אבל אז זה מחייב את המדינה להתערב בניהול הבנקים, דבר שעומד בסתירה למנגנון אי המעורבות של חברת נכסים מ.י, ומעורר מחדש את כל שאלת הסיכונים של מעורבות פוליטית בניהול הבנקים.



בעלי המניות יכולים להיות גם הציבור הרחב, אבל זאת בתנאי שהציבור אכן טורח לפקוח עין כזאת. זכות הבחירה ששמורה לציבור כבעל מניות, כלומר זכות ההצבעה שלו באסיפה הכללית של חברות ציבוריות, נהפכה מזמן לפארסה. הציבור אינו מממש את זכות הבחירה שניתנה לו, ואינו מגיע לאסיפות. גם נציגי הציבור בשוק ההון, הגופים המוסדיים, אינם מממשים באמת את הזכות הזו. הם אמנם מחויבים, על פי חוק, להשתתף באסיפות הכלליות - אבל כמעט תמיד הם נמנעים בהצבעות, או מצביעים באופן אוטומטי עבור ההחלטה הקלה יותר. אחריות על תוצאות ההצבעה שלהם אין, כי אין אפשרות לתבוע אותם על נזקים שנגרמו למשקיעים שלהם. גם אחריות על ההשקעה שלהם אין להם, כי החוק אוסר על המוסדיים למנות דירקטורים מטעמם בחברות שבהן הם מחזיקים באחוז גדול של מניות.



התוצאה היא שבעלי המניות מקרב הציבור אינם באמת מתפקדים כבעלי מניות, ואינם באמת מפקחים על ההשקעות שלהם בשוק. זה כאילו שבבחירות לראשות הממשלה יגיעו חמישה מצביעים לקלפיות, והצבעתם היא שתקבע מי יהיה ראש הממשלה הבא. הפיכת זכות ההצבעה באסיפות הכלליות לחובה, מתן יכולת לתבוע גופים מוסדיים על הצבעות מחופפות באסיפות הכלליות, וגם מתן היתר למוסדיים למנות דירקטורים בשמם - הן הדרכים היחידות להתחיל להפוך את הפיקוח של שוק ההון על החברות ועל הבנקים לפיקוח אפקטיווי.