המסע בעקבות אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט על מדרגות קאן

טיול בשווייץ הוא כמעט בגדר לעג לרש לתייר הישראלי. המרחבים הירוקים, הפסגות המושלגות, הפרות באחו ובעיקר הכמויות הבלתי נתפשות של מים שזורמות במדינה הזאת יוצרים תחושת קנאה מטרידה. האם האנשים שמתגוררים כאן, בין הר לאגם, יודעים שהם חיים בגן עדן? כנראה שלא.



אנחנו, לעומת זאת, הרגשנו שחזרנו לנחלת אבותינו, המקום המושלם לאנשים שסולדים מחום ובוחרים בכל פעם מחדש באירופה כיעד לטיול. היינו שלושה: אחי עדו וזוגתו קרין הגיעו מאוסטרליה, אני הגעתי מישראל. הם היו בדרך לקאן כדי להשתתף בכנס, אני תפסתי טרמפ כדי לטעום קצת חו"ל.



נפגשנו בציריך, והתכנון היה לנסוע לאגם קומו, ומשם למילאנו, הריביירה האיטלקית וקאן. נסיעה מאירופה הקלאסית, הגשומה, חמורת הסבר והעתיקה לאירופה הים-תיכונית, החמה, הסוערת והקלילה.



ציריך, התחנה הראשונה במסע, קיבלה את פנינו במזג אוויר קודר. אין הרבה לומר על הבירה הלא רשמית של שווייץ: היא יפה, מסבירת פנים לתייר, מלאה בבתי קפה ומסעדות וקל מאוד להתמצא בה. מנגד, היא לא מרגשת או מסעירה אבל בהחלט יקרה מאוד - שני ספלי קפה ומאפה בסטארבקס יכולים להגיע בקלות לסכום השווה ל-60 שקל.



הדרך הטובה ביותר לחוות את ציריך היא להגיע לתחנת הרכבת המרכזית ולצאת משם להליכה לאורך אחת מגדותיו של נהר הלימאט שחוצה את העיר. כשממצים גדה אחת, חוצים בקלילות לגדה השנייה על אחד הגשרים, ועושים את הדרך בחזרה.



לפני שהתחלנו לצעוד עלינו ברכבל שנמצא סמוך לתחנת הרכבת אל האוניברסיטה של ציריך. הרחבה הגדולה שבכניסה מספקת תצפית יפהפייה על העיר כולה. כשירדנו בחזרה למטה פתחנו בהליכה בסמטאות של רובע נידרדורף, ששוכן בגדה המזרחית של הנהר: כנסיות, בניינים עתיקים, בתי קפה יפים ומשום מה גם הרבה מועדוני לילה.



אחר כך עברנו לצד השני של הנהר, לרחוב האלגנטי באנהופשטראסה, שעמוס באנשי עסקים ממהרים המתרוצצים בין סניפי בנקים שפזורים לצד חנויות יוקרה. אכלנו את ארוחת הצהריים במסעדה שמגישה אוכל גרמני בתפאורה גרמנית: שולחנות עץ ארוכים, כוסות בירה עצומות ממדים ומסך טלוויזיה גדול שעליו הוקרן משחק כדורגל.



מציריך לקאן: מים מכל עבר



למחרת בבוקר יצאנו לדרך הארוכה - כ-650 ק"מ - לקאן. ככל שהתרחקנו מהעיר, הנוף נעשה פראי ומרהיב יותר. הרגשנו כמו ברכבת הרים: הכביש מתעקל, עולה, יורד, נכנס למנהרות ארוכות ומטפס על גשרים שתלויים גבוה מעל הגיא. מימין ומשמאל זורם שפע של מים בכל צורה: נחלים, נהרות, מפלים ואגמים, וגשם עז משלים את התפאורה החורפית. כמה טוב בשווייץ.



כמה שעות מאוחר יותר נפרש לפנינו אגם קומו, אפור ועטוף ענני סערה. עברנו את הגבול לאיטליה, מלווים באותו גשם שמסרב להפסיק, והעברנו את הלילה בעיירה הקטנה מנג'יו. בבוקר יצאנו לכיוון מילאנו. הגענו לעיר בצהריים, מעודדים ממזג האוויר שהשתפר מעט. מצאנו שני חדרים במלון קטן, שנראה כאילו יצא היישר מארמון של המאה ה-17: קירות עטויים בטפטים בצבע בורדו, וילונות כבדים, שולחנות מעץ כהה וציורי שמן של אצילים איטלקים מדושנים.



היתרון הגדול של מילאנו הוא שאפשר לבקר בכל האטרקציות התיירותיות שלה ביום אחד של הליכה נינוחה. פסענו אל פיאצה דל דואמו (Piazza Del Duomo), הכיכר המפורסמת של העיר, ואט-אט התגלתה בפנינו הקתדרלה העצומה העומדת במרכזה. מדריכי הטיולים הבטיחו מראה עוצר נשימה, ולא הכזיבו: הקתדרלה, שבנייתה החלה במאה ה-14 והסתיימה רק במאה שעברה, היא מופת של פרטי-פרטים: מצופת שיש ומקושטת בצריחים, פסלים ועיטורים. כשנכנסנו פנימה הבנו שנקלענו למיסה של יום ראשון, כך שחלק מהחלל הפנימי היה סגור למעבר.



הסתפקנו בסיבוב מהיר ויצאנו לחפש ארוחת צהריים בגלריה ויטוריו אימנואלה סקונדו (Galleria Vittorio Emanuele II), מרכז קניות יוקרתי שנבנה במאה ה-19 ורחוק מלהיראות כמו הקניונים הישראליים. את הגלריה תיכנן ג'וזפה מנגוני, שלמרבה הטרגדיה נפל מהפיגומים ימים ספורים לפני פתיחתה לקהל ולא זכה לראות את הצלחתה. שלא במפתיע, בתי הקפה והמסעדות במתחם יקרים מאוד, אבל מחוץ לו הצלחנו למצוא מסעדה חביבה שמגישה אוכל איטלקי אותנטי במחירים סבירים לכל נפש.



אחרי שאכלנו ספגטי בולונז, לזניה, פיצה מרגריטה וקלצונה אדירת ממדים החלטנו לשים נפשנו בכפנו ולעלות לגג הקתדרלה. 100 מדרגות וקוצר נשימה מתקדם מאוחר יותר, הגענו לפסגה. המראה היה שווה את הטיפוס: על הגג אפשר לראות מקרוב, כמעט לגעת, בפסלים המסותתים בדייקנות שמוצבים בראש הקתדרלה. מעל כולם מתנוססת, בוהקת בזהב, המדונינה - אחד מסמליה של העיר.



סמוך לפיאצה דל דואמו ניצבת קסטלו ספורצקו, מצודה ענקית בת 500 שנה, שלמרות גודלה והמוזיאונים שפועלים בתוכה לא ריתקה אותנו. המשכנו לרובע בררה היפה, ולגלריה הקרויה על שמו שמציגה אוסף של ציורי רנסנס. לא לחובבי האמנות בלבד. אכלנו גלידה - בתל אביב יש טובות יותר - ונפרדנו ממילאנו.



ממילאנו לקאן: פותחים את הים



למחרת יצאנו דרומה. רשת של גשרים ומנהרות הובילה אותנו אל הריביירה האיטלקית, ומזג האוויר המתחמם רמז לנו שבקרוב ניאלץ להיפרד מהמעילים. הים נפתח לפנינו, מבהיר שחזרנו לאגן הים התיכון. בצהריים הגענו לסאן רמו, עיירת חוף מקסימה והומייה, שהתפרסמה בזכות פסטיבל הזמר האיטלקי שנערך בה מדי שנה מאז 1951. אכלנו גלידה והמשכנו במסע אל קאן.



נסענו דרך הרחובות הראשיים של עיירות קטנות, ההר מימין והים משמאל. הנוף הזכיר את מישור החוף הצפוני שלנו, ואת הכרמל שמשתפל אל הים. כמעט לא שמנו לב שעזבנו את איטליה, ורק השלטים היפים שניצבים על הכביש המהיר ונושאים את שמות היישובים הבהירו לנו שהגיע הזמן לשייף את הצרפתית.



קאן קיבלה את פנינו באחר צהריים שמשי. תיירים שכבו פרקדן על החוף והפקירו את גופם לשמש. ים, שמש קופחת והמון דוברי צרפתית - את מה זה מזכיר? את נתניה, כמובן. אבל קאן היא הרבה יותר מזה: סבך של סמטאות שמובילות לשום מקום, מצודה גדולה שמשקיפה על המפרץ כחול המבט, מסעדות אלגנטיות וחנויות מתוקות. כמה מהבניינים ברחוב הראשי מעוטרים בציורי ענק של שחקני קולנוע ותיקים, כמו כדי להזכיר לתייר המזדמן שבשבוע אחד במאי העיר לובשת חג ומארחת את בכירי התעשייה.



קאן היתה כפר קטן עד שלורד ברוהאם הבריטי גילה אותה ב-1834. הוא ביקש להגיע לאיטליה, אך לא היה יכול להיכנס לניס בגלל סגר שהוטל על הנהר ואר. הוא התאכסן בקאן, התאהב בה ובנה לו לידה וילה איטלקית. הלורד הזמין לשם את כל חבריו, וכך נהפך הכפר הקטן לאחד מהיעדים המבוקשים באירופה.



הכנס שאליו היינו צריכים להגיע נערך בפאלה דה פסטיבל (Palais des Festivals), האולם שבו מתקיים מדי שנה פסטיבל הקולנוע המפורסם. "נפלא", חשבתי לעצמי, "נספוג מעט אבק כוכבים על הדרך". כמה טעיתי: כוכבים לא היו שם, אפילו לא קרוב לזה. המדרגות שעליהן צעדו אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט דומות בימי חול לאלה שמובילות לעיריית תל אביב, בהבדל אחד - גם בעיזבונן הן מושכות תיירים נלהבים שמצטלמים עליהן.



למחרת, בזמן שעדו שמע הרצאות מרתקות, קרין ואני טיפסנו אל כנסיית Notre Dame de l'Esperance, ששוכנת על גבעה נישאה, והשקפנו על העיר והמפרץ היפה. אחר כך ירדנו אל המרינה והפלגנו אל האי סנט מרגריט שנמצא במרחק של 15 דקות שיט מהיבשת.



סנט מרגריט שוכן בנתיב הימי בין איטליה, צרפת וספרד, ובמאה ה-17 היה מוקד מתיחות בין המדינות. החשמן רישלייה בנה בו מבצר, Fort Royal, שהיה אמור להגן על האי מפני פלישה ולספק תצפית דרומה. שם נכלא במאה ה-17 האיש במסכת הברזל - אותה דמות מסתורית, ספק מיתוס ספק אדם אמיתי. מלך צרפת לואי ה-14 הורה לשים על ראשו מסכה כדי שלא יזהו אותו. כך נוצרה מערבולת של סיפורים על זהותו של האומלל, שהגיעה לשיאה ב-1850 בספרו של אלכסנדר דיומא, "הרוזן בראז'אלון", שטען כי האסיר היה אחיו התאום של המלך ונכלא כדי שלא יאיים על שלטונו.



סנט מרגריט לא נראה כמו המקום המתאים להקים בו בית כלא - הוא מכוסה בעצים, שבילים קטנים מובילים למעבה החורש והים נוצץ בשמש - אלא שאין בו הרבה מעבר לזה. אחרי חצי שעה מיצינו את הביקור, אבל המעבורת שלנו הפליגה מזמן והיתה צפויה לשוב רק שלוש שעות מאוחר יותר.



הייאוש היכה בנו: איך נעביר שלוש שעות באי שכוח אל שאין בו ולו אטרקציה מעניינת אחת וכל השלטים בו כתובים בצרפתית? התיישבנו על אחת מגדרות האבנים וצפינו אל היבשת. "לא נורא", קרין עודדה אותי, "מה זה שלוש שעות לעומת 40 שנה עם מסכת ברזל על הפנים? בואי נאכל ארטיק".



בסופו של דבר המעבורת הגיעה, ואנחנו נופפנו לשלום לאי המתים שלנו וחזרנו אל קאן. פיצינו את עצמנו בסיור במדרחוב של העיר, Rue Meynadier, שעמוס בחנויות בגדים ונעליים, מעדניות שמציעות פסטה מיוחדת ומעדני ים ומסעדות יוקרתיות יותר ופחות. קאן לא זולה, אבל היא בהחלט נוחה יותר לתייר התפרן מאשר ציריך או מילאנו.



מקאן לציריך: בחזרה לחורף



לאחר יומיים וחצי בקאן שמנו פעמינו צפונה. כפרים קטנים נפרשו לצדי הכביש, מגרשי גולף הוריקו מימין ומשמאל, והים ביצבץ בין הבתים שפזורים על ההר. לא נכנסנו לג'נובה אלא שברנו צפונה, לכיוון טורינו. אט אט התכסו ההרים בחורש ירוק כהה, מזג האוויר התקדר, ולנו לא היה ספק: אירופה הקלאסית, שבנו אליך.



הגענו לטורינו לעת ערב ויצאנו להתהלך בה. העיר, ששוכנת על גדתו המערבית של נהר הפו, היא לא אחד היעדים התיירותיים המובילים של איטליה אלא מרכז תעשיית המכוניות של המדינה, אבל יש לה קסם משלה. השילוב האירופי המוכר של כנסיות, בניינים עתיקים ונהר רחב לא מכזיב אף פעם.



הלכנו בין הפיאצות הגדולות, תחילה לפיאצה סאן קרלו, שנבנתה במאה ה-17 ובמרכזה עומד פסל ברונזה מרשים של עמנואל פיליברטו, הנסיך לבית סבויה, דוהר על סוסו. משם המשכנו לפיאצה קסטלו, שבה שוכנים המעונות הרשמיים של בית המלוכה. את ארוחת הערב מצאנו בפיצרייה קטנה ברחוב צדדי. מוכרת מתוקה הגישה לנו את הפיצה הכי טובה שאכלנו בכל הטיול, מה שמוכיח שגם באוכל צריך מזל.



אחרי לילה בטורינו פתחנו בנסיעה לציריך, משם יצאה הטיסה שלנו לישראל. שמונה ימים של נסיעה, הליכה ואכילה הגיעו אל סופם. למסע שלנו היה יעד, אבל במבט לאחור הדרך היא זו שעשתה את הטיול למה שהוא. נסענו בין האגמים השווייציים במזג אוויר בהיר ומשמח. מולנו התנשאו הרים שפסגותיהם מושלגות, ובתוך האחו הסתתרו כפרים קטנים שמגדל כנסייה עומד במרכזם. חצינו את ההרים במנהרות ארוכות, נסענו על גדותיהם של האגמים רחבי הידיים ונפרדנו מגן העדן האבוד שלנו.



טיפים לנסיעה מהנה



לאורך הדרך פזורים סופרמרקטים וחנויות נוחות. במקום לאכול במסעדות אפשר לעשות מדי פעם עצירה להתאווררות, לקנות לחם, גבינות וירקות, ולערוך פיקניק בטבע. סמוך לרבות מתחנות הדלק יש ספסלים ושולחנות שמתאימים במיוחד למטרה הזאת.



גם אם יש לכם תוכנית טיול, אל תהססו לעצור במקומות נחמדים שלא חשבתם עליהם מראש. אין כמו סטייה קטנה מהדרך כדי להתמלא באוויר צח ולהכיר פינות חמד חדשות.



ובהמשך לזה, אל תהססו לשנות תוכניות. אם החלטתם לבלות כמה ימים באחד היעדים אבל מיציתם אותו תוך יומיים, שנו את המסלול והמשיכו ליעד אחר.



לינקים שימושיים



מידע על ציריך



www.zuerich.com/en/welcome.cfm



הקתדרלה במילאנו



www.duomomilano.it



גלריית בררה



www.brera.beniculturali.it



מידע על קאן



www.beyond.fr/villages/cannes.html



הכינו את הכסף הקטן



שיט לאי סנט מרגריט: במרינה של קאן יש לפחות שתי חברות ששולחות מדי שעה מעבורת לאי. המחיר: 5.5 יורו לילד עד גיל 11, 10 יורו למבוגר.



הכניסה לקתדרלה במילאנו היא חינם, אבל הטיפוס לגג עולה 7 יורו לאדם. אם המדרגות לא קורצות לכם, במקום יש גם מעלית.



איפה לישון?



הטיול שלנו התקיים באמצע ספטמבר, תקופה מתוירת פחות. פרט למלון בציריך ובקאן לא הזמנו מקומות מראש, וסמכנו על המזל שבדרך כלל היה לטובתנו. מחירו של חדר לשלושה במלון טוב במרכז העיר נע סביב 150 יורו ללילה, כולל ארוחת בוקר.



שניים מהמלונות השאירו עלינו רושם מיוחד:



Grand Hotel במנג'יו הוא מלון גדול אך אינטימי על שפת האגם, עם נוף מקסים וצוות ששמח לעזור.



www.grandhotelmenaggio.com



Hotel Vitoria במילאנו שוכן ברחוב צדדי, 10 דקות הליכה מפיאצה דל דואמו, ויש בו חדרים קטנים אך מעוצבים מאוד.



www.hotelvittoriamilano.it