מה שמותר לפריץ אסור לווסאל

קרוגמן כתב ש"בימים אלה עלינו לשכוח מדאגות הקשורות לגירעון בתקציב ולהתמקד בהגדלת ההשקעות הממשלתיות". על המשפט הזה הוא ודאי לא ייקבל פרס נובל. זה משפט שגוי ואפילו מסוכן.



ארצות הברית נקלעה למשבר הגדול הנוכחי בדיוק עקב הגדלת הגירעון לאורך שנות ממשל בוש. גם הציבור האמריקאי חי מגרעונות; הוא נטל אשראי כמו משוגע וקנה בתים, מכוניות, מכשירי חשמל ומניות. התוצאה של שני תהליכים אלה היתה גירעון עצום במאזן התשלומים.



במשך 7 השנים האחרונות מימנו הסינים ונסיכויות הנפט את הגירעון הגדול הזה. הם רכשו איגרות חוב אמריקאיות והשקיעו בארה"ב, וכך איפשרו לחגיגה להימשך. עד שהכל התמוטט. הדולר נפל ואחריו התפוצץ בלון הנדל"ן ובלון האשראי. על הטעות הקריטית הזו רוצה קרוגמן לחזור שוב.



ההמלצה שלו היא להגדיל גירעון בעת מיתון, והיא בנויה על המודל הקינסיאני שנכתב לפני 75 שנה, מודל מיושן שמכונה: "המודל הקינסיאני הנאיווי". כי מה שהיה מתאים לעולם של אז: משק סגור עם מעט סחר בינלאומי ותנועות הון אפסיות, לא מתאים לעולם של היום. מאז 1933 העולם השתנה לחלוטין ונבנו מודלים חדשים שמתאימים למשק פתוח, למשל המודל של פרופ' רוברט בארו: "שיוויון הערך של ריקרדו". כי בעולם הגלובלי, שבו מתקיים סחר עולמי אדיר, תנועות הון חופשיות ותחרות עולמית, "המודל הקינסיאני הנאיווי" פשוט לא מתאים.



בעולם הפתוח והגלובלי, אם ממשלה מגדילה גירעון, (דווקא בעת האטה) התוצאה היא גידול באי ודאות ואובדן אמינות השלטון. הציבור מתחיל לחשוש לגבי העתיד הצפוי לו, כי הוא מבין שהגירעון בתקציב יגרור אחריו גירעון במאזן התשלומים, שיוביל לפיחות, שיגרום לאינפלציה ולאי שקט ביחסי העבודה. כולם מבינים שבמוקדם או במאוחר ייאלץ השלטון לבצע "תוכנית חירום כלכלית" במסגרתה יבוצעו קיצוצים נרחבים והעלאות מסים. ובדיוק למשבר הזה הציבור נערך מראש. הוא מצמצם צריכה, לא מחליף את המכונית, לא עובר דירה, ולא נוסע לחו"ל.



לגידול בגירעון יש עוד כמה תופעות קשות: כאשר הממשלה מגדילה את גיוס ההון כדי לממן את הגירעון, הריבית עולה והסקטור הפרטי "נזרק" משוק ההון. הגידול בגיוס ההון פירושו גם עלייה בחוב הציבורי, מה שגורר אחריו עלייה נוספת בשערי הריבית, ואם נוסיף לכך את האי ודאות ההולכת וגדלה, התוצאה היא בריחה של משקיעים זרים ומקומיים כאחד.



כלומר, ככל שהממשלה מנסה להמריץ את הכלכלה על ידי הגדלת הגירעון, כך הציבור מוריד את הצריכה הפרטית ואת ההשקעות, ולכן הביקוש המצרפי יורד - וההאטה הופכת למיתון.



דווקא קרוגמן צריך לדעת זאת טוב מאחרים. הוא היה זה שהמליץ ליפאן בשנות ה-90, כאשר נקלעה למיתון עמוק, להגדיל גירעון ולהדפיס כסף - בדיוק מתוך אותה עמדה מוטעית של "המודל הקינסיאני הנאיווי". היפאנים קיבלו את ההמלצה, אך הציבור היפאני הקטין צריכה והקטין השקעות - והתוצאה היתה ירידה בביקוש המצרפי ושקיעת יפאן במיתון עמוק עוד יותר, בתוספת לחוב ענק - הגדול ביותר מבין מדינות המערב - 180% מהתוצר.



אם כך, איך זה שארצות הברית הצליחה בכל זאת לחגוג 7 שנים עם גרעונות עתק בלי להתמוטט? כי זו ארצות הברית. כי מדובר במשק שהוא רבע מהתוצר העולמי. כי לארה"ב היו מוכנים להלוות. כי הדולר נחשב למחסן ערך. כי מה שמותר לפריץ אסור לווסאל.



ודרך אגב, עכשיו זה גם אסור לפריץ.



אבל לנו, הווסאלים, ברור שזה אסור בתכלית האיסור. אם אנחנו, הקטנים, נעז להתנהג בחוסר אחריות ולהגדיל עכשיו את הגירעון, התוצאה תהיה הרסנית. אמון הציבור ייעלם במהירות, היציבות תתערער, המשקיעים יברחו והתסריט הרע שלעיל יתרחש במהירות הבזק ויוביל את המשק לאסון - אפילו אם קרוגמן חושב אחרת, ואפילו אם ברק שיכפל כמה פעמים את מאמרו.