בריטניה חוזרת לימי הצנע

הראלד טריביון



>> שקט מצמרר שורר בחנויות היוקרה לאורך רחוב בונד ורחוב סלואן בלונדון. כך גם בחנויות הזולות יותר שפזורות ברחבי העיר, מונסון, טופשופ ונקסט - חלק בלתי נפרד מתפריט הצריכה שאינה יודעת שובע בבריטניה. הבריטים, כמו כל השאר, מתעוררים מהילולת קניות עצומה.

אך תרבות הצריכה ההמונית היא תופעה יחסית חדשה כאן. הזהות הבריטית המודרנית עוצבה בין היתר על ערכים פוסט-מלחמתיים של חיסכון, זהירות ושמירה על רמת חיים בהתאם לתקציב. אף שהבהלה התפשטה במדינה כמו שריפה בשדה קוצים, יש באוויר מחשבה מקבילה: אולי ההאטה, קשה ככל שתהיה, תסייע להחזיר את הרעיון החמקמק הזה, של הערכים הבריטיים המסורתיים. אולי 15 השנים האחרונות ייחשבו כסוג של שיגעון, אנומליה, חלום הזוי. אולי אנשים ינמיכו את הציפיות המנופחות שלהם וייגמלו מההרגל לצרוך דברים - לא משנה מה - העיקר שיהיו נוצצים יותר, גדולים יותר וטובים יותר.



"אני חושב שכעת יש אווירה של צנע", אמר בנאום שנשא באחרונה וינס קייבל, דובר לענייני פיננסים מטעם המפלגה הליברלית, בהתייחסו לחברה באופן כללי ולמערכת הבנקאות. "תגובה נגד תאוות הבצע, הפזרנות, הבזבוז, הונאות המס וההתנהגות הנהנתנית והאנוכית".



חייבים 180% מההכנסה הפנויה



כבר כעת יש אנשים שאיבדו את מקומות עבודתם ואת בתיהם, ועסקים רבים בבריטניה הגיעו לפשיטת רגל. ההאטה תהיה חמורה. אך מה שמפתיע לגבי התקופה האחרונה הוא שחלק גדול מהזינוק האדיר בצריכה הפרטית נוצר על ידי אנשים שגם בזמנים הטובים שלהם לא יכולים להרשות לעצמם לשלם על הרכישות שביצעו.



הציבור הבריטי - שנישא על גלי האשראי הזול ומחירי הנדל"ן המנופחים - צרך הרבה מעבר ליכולתו להחזיר. הבריטים חייבים כעת 2.56 טריליון דולר, 180% בממוצע מההכנסה הפנויה. "שליש מחובות הצרכנים של כל אירופה שייך לתושבי בריטניה", אמר כריס טאפ, סגן מנהל קרדיט אקשן, חברת ייעוץ לאנשים שנמצאים בחובות.



אודרי הורן, 65, מזכירה בגמלאות, רואה את הדברים מעט אחרת: "אני חושבת שלא יזיק אם הדור הצעיר יהיה פחות תאב בצע", אמרה. "זה לא דבר כל כך נחמד לומר, אבל אולי הם יכולים להתנהג באופן קצת יותר הגיוני".



הורן גדלה לאחר מלחמת העולם השנייה ומאמינה שאם אדם אינו יכול להרשות לעצמו - הוא לא צריך לקנות. לנכדותיה, אמרה, יש חפצים רבים יותר משאי פעם חלמה, אך הן עדיין אינן מרוצות. "הן לא מעריכות כלום. הכל בא בקלות והולך בקלות. יש להן טלפון סלולרי - אם הן לא אוהבות אותו, הן זורקות אותו ומשיגות חדש".



טאפ אמר באחרונה בראיון כי סביר להניח שהדורות השונים יגיבו בדרכים שונות להאטה, שכעת זוכה לשם מיתון בבריטניה. אנשים בשנות ה-30 לחייהם ומטה צעירים מכדי לזכור את המיתון האחרון של תחילת שנות ה-90. הם גדלו בעולם "שבו האשראי תמיד היה זול וזמין", אמר. הם לא מכירים מצב של עוני.



זוועות שנות ה-40 וה-50, והמחסור של שנות ה-70 - כשגם החשמל ניתן בהקצבה והמדינה עברה לשבוע עבודה של שלושה ימים כדי לחסוך בדלק - הם סיפורים שהם מכירים רק מהספרים. "לחסוך כסף לקראת מה שרוצים לקנות - זה מה שהיו עושים כשלא היו כרטיסי אשראי", אמר טאפ.



בשנות השפע מלאו עיתוני לונדון כתבות על מוצרים יקרים ושירותים שמיועדים לדור שלם של צרכנים. אך לפתע, גם העיתונים נשמעים כאילו התעוררו בטלטלה לאחר הילולת סמים וסוכר ארוכה.



"אני שמחה להכריז על סופם של עשורי הצריכה הוולגרית", כתבה העיתונאית אינדיה נייט ב"טיימס" הלונדוני. "יש תחושה קולקטיווית עזה שכולנו חוזרים לכדור הארץ. כמו בדיקת מציאות לאומית עצומה, ואף שמדובר במצב לא רצוי, יש סיכוי שהוא יכניס קצת היגיון בסדרי העדיפויות שלנו".



הגרדיאן השמאלני, שעובדיו לשעבר מתלוצצים כי זהו עיתון שמעודד אותך "לסרוג את ארוחת הצהריים שלך בעצמך", החל להדפיס מדריכים להישרדות בעידן הצנע החדש: טיפוח גינה עירונית, בישול עם שאריות, הפחתת צריכת האנרגיה.



ה"טיימס" פירסם באחרונה כתבה שהסבירה כיצד להפוך בגדים ישנים לפריטי אופנה נחשקים, לדוגמה, על ידי גזירת שרוולי המעילים הישנים (כדי ללבוש את המעילים מעל חולצות עם שרוול ארוך). כתבה נוספת שפורסמה ב"סאנדיי טיימס", סיפקה עצות על "איך להישאר אופנתי גם במיתון".



הסופר דיוויד קינסטון, שספרו "Austerity Britain" (בריטניה הסגפנית) דן בתקופת העוני שלאחר מלחמת העולם השנייה, אמר כי עד אמצע שנות ה-80 - עידן תאצ'ר - בריטניה היתה "זהירה, מאופקת ושמרנית מבחינה חברתית".



אך, הוא הוסיף בראיון, "בשנות ה-80 חל שינוי פסיכולוגי באופן שבו השתמשו בכסף. ערכי הפוריטניות הישנה והחסכנות, ואפילו תחושת האשמה שקשורה לכסף, הושלכו מהחלון". לאחר ההתאוששות מהמיתון של תחילת שנות ה-90 השינוי החל לתפוס תאוצה.



הצריכה נהפכה לערך נשגב, כך גם ההלוואות. הבנקים החלו להציע משכנתאות של 125%; חובות כרטיסי האשראי הרקיעו שחקים. בספר שראה אור באחרונה הלין הפסיכיאטר אוליבר ג'יימס כי המדינה סובלת מ"אפלואנזה" - מצב של תשוקה קיצונית לדברים חומריים.



אנשים התרגלו לדברים יקרים יותר. המזון האורגני הוצג כהכרחי לשמירה על הבריאות; המרכולים שמו דגש על מוצרי מזון "יוקרתיים"; הבריטים זנחו את החופשות המסורתיות בערי החוף והחלו לטוס לאירופה; דוכנים מפוארים לכריכים הציפו את לונדון והחליפו את הדוכנים הישנים, הצנועים יותר; והתווספו גאדג'טים חדשים לבתים.



החנויות משווקות עצמן כעת על בסיס העלות במקום על בסיס האיכות או הייחודיות. המרכולים מציגים מוצרי מזון פשוטים יותר ומתחייבים למחיר הנמוך ביותר מבין המתחרים. רשת טסקו חידשה את המסר שלה ומשווקת את עצמה כ"רשת המוזלת הגדולה ביותר בבריטניה".



לינדי פרי, 25, מנהלת פרויקטים לתחבורה שצעדה ברחוב ויקטוריה עם בעלה, ג'יימס ביין, 40, אמרה כי החלה לקנות במרכולים זולים יותר. ביין אמר כי אנשים נזכרים שהם יכולים להשיג קפה חינם במקום עבודתם - גם אם אינו טוב כמו זה של סטארבקס - וכי זול יותר להביא ארוחת צהריים מהבית מאשר לאכול בחוץ. "זה היה נהדר כל עוד זה נמשך", אמרה פרי על תקופת השגשוג, "אבל דבר לא נמשך לעד".