וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

המשבר הכלכלי - מחיר האופטימיות האמריקאית

דיוויד ליאונהרדט

29.10.2008 / 6:44

על אף שרמת החיסכון האמריקאית הגיעה לאפס ומחירי הדיור והמניות הרקיעו, הציבור בארה"ב המשיך להאמין שהשגשוג הוא חלק מהחיים. עכשיו ההתמכרות לאופטימיות הוחלפה בהתקף של פסימיות עמוקה



משבר עולמי

>> באחד הבקרים האחרונים במנהטן, חבר שלי נכנס לסניף בנק עם תיק המסמכים שלו. הוא ניגש אל החלון של הכספר וביקש ממנו למשוך כמה אלפי דולרים מהחסכונות שלו, בשטרות של 100 דולר. לאחר מכן, הוא הלך הביתה, כשהתיק שלו צמוד אליו יותר מהרגיל, ושם את הכסף במגרה.



האם הוא היה קצת פרנואיד? הוא ידע שכן. הפיקדונות שלו בוטחו בידי תאגיד ביטוח הפקדונות הפדרלי (FDIC) שב-70 שנות קיומו תמיד עמד בהבטחתו לערוב לחשבונות בנק, כפי שגורמים בממשל הזכירו לנו לא פעם בתקופה האחרונה. לכסף במגירה אין ביטוח - אם הבית עולה באש, הלך הכסף. אבל החבר שלי הניח שאפילו אם אין סיכון ממשי שהחסכונות שלו ייעלמו בבנק, הם עלולים להיות בלתי נגישים עבורו למשך תקופה של שבועות וחודשים, אם המשבר הפיננסי יעמיק. הוא לא אהב את הרעיון הזה. אז הוא הסכים לוותר על ריבית של כמה חודשים - ריבית זעומה, יש לומר - תמורת תחושת שליטה. לנוכח כל אותם מאורעות שאירעו באחרונה, שעד לא מזמן היו בלתי נתפסים, אי אפשר כבר לדעת מה עתיד להתרחש.



במשך רוב התקופה של שני העשורים האחרונים, הציבור האמריקאי חי בתחושה אופטימית לגבי עתידו הפיננסי. נכון יהיה לייחס את תחילת התקופה לסוף שנות ה-80, כששוק המניות המריא, והאימפריה הסובייטית החלה להתפורר. ברירת המחדל מאז היתה האמונה שכך או אחרת, דברים יסתדרו בסופו של דבר.



חברות עסקיות החלו לנטוש את תוכניות הפנסיה הרגילות שלהן, והכריחו את העובדים להשקיע בקרנות מסוכנות יותר. אבל אחרי הכל, עד כמה מסוכנות הן יכלו להיות, שהרי הן שמו את הכסף במניות - אחד מכלי ההשקעה הרווחיים ביותר בהיסטוריה של האנושות.



הרגשנו כל כך בנוח עם וול סטריט, עד שהעברנו כספים מתוכניות חסכון משעממות אבל מבוטחות, לקרנות נאמנות ללא ביטוח. הרבה אנשים פשוט הפסיקו לחסוך לגמרי. כך עשה גם הממשל הפדרלי בשנים האחרונות, למרות הוצאות הבריאות העצומות ותשלומי הביטוח הלאומי שמחכים לנו מעבר לפינה. שיכנענו את עצמנו שהכל יהיה בסדר, מכיוון שהאלטרנטיווה נראתה בלתי אפשרית.



שיעור החיסכון הפרטי - כלומר, היחס בין החיסכון להכנסה הפנויה, מלמד יותר מהכל על מידת האופטימיות. מאז שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-80, השיעור נע סביב 9%. פירוש הדבר שהאמריקאים שמים בצד תשעה סנטים על כל דולר שהם מרוויחים, כדי לחסוך לשכר לימוד לילדים, לתקופת הפנסיה או עבור הוצאות בלתי צפויות. בסוף שנות ה-80 החל שיעור החיסכון לרדת, ובשנות ה-90 הוא הגיע ל-5% בלבד בממוצע. בשנים האחרונות הוא בקושי עלה מעל האפס.



יש הצדקה פשוטה לירידה הזאת. מאז שנות ה-80 ההכנסות של משקי בית לא גדלו במהירות רבה במיוחד, ולכן היה קשה יותר לחסוך. בה בעת, ערך הנכסים, בעיקר דירות ומניות, עלה בקצב מסחרר, ללא קשר לכמות הכסף שזרמה פנימה.



אנחנו לא משוגעים



לאורך תקופה קצרה בתחילת העשור הנוכחי, היה זה אופנתי לחשוב שערך הנכסים הוא מה שחשוב, ולפיכך ההחלטה של האמריקאים שלא לחסוך היא נורמלית לחלוטין. היחס בין ערך הבתים להכנסה היה בהחלט גבוה, עד כדי כך שליהמן ברדרס - כן, ליהמן ברדרס - הוציא דיווח עם כותרת שובבה: "האם משקי הבית בארה"ב חוסכים יותר מדי?".



העוקץ היה כמובן העובדה שמחירי הנכסים היו צריכים להישאר גבוהים. הרבה אנשים לא הרהרו בכלל באפשרות אחרת. מאז השפל הגדול, ציינו כמה אנליסטים כדי להדגיש את האבסורדיות של כל העניין, לא קרה שמחירי הבתים בארה"ב נפלו. אפילו הסקפטים הכי גדולים לא שיערו בנפשם שהמצב יוכל להידרדר כפי שאמנם קרה. אני הייתי בין אותם עיתונאים שניסו להצביע על העובדה שמחירי הבתים והמניות יוצאים מכלל שליטה. אבל כשאני מביט לאחור באותם מאמרים, יש עדיין פיסקאות שגורמות לי להצטמרר. ב-2005, בעת שהסברנו את הקפיצה המסוכנת במספר המשכנתאות בריבית משתנה, עמיתי ואני כתבנו: "ההשפעה לא תוריד את הכלכלה מהפסים, חוזים כלכלנים, אבל ככל הנראה היא תאט את הצמיחה".



מה שאותו משפט ניסה להבהיר הוא שאנחנו לא מאותם משוגעים שהולכים עם לוח מודעות על גופם שמבשר את יום הדין. לפי הבנתנו אז, ולמרות כל החששות, הכל יבוא על מקומו בשלום. זה תמיד היה כך בעבר, הלא כן?



במהלך השבועות האחרונים, המדינה הלכה רחוק מדי בכיוון הנגדי. ההתמכרות שלנו לאופטימיות הוחלפה בהתקף של פסימיות עמוקה. מציאת המקום הנכון באמצע, שבו איננו גולשים למיתון חריף או עומדים על סיפה של פשיטת רגל, אינה דבר קל כלל ועיקר. אבל זה גם אינו מחוץ להישג ידנו. מוסכמות כלכליות יכולות להשתנות.



עמוק בתוך שנות ה-40, האמריקאים החלו לתהות האם הזמנים הקשים אומנם חלפו עברו. הם התנהגו במשך העשורים הבאים כאילו השגשוג של האומה כולה תלוי במעשים שלהם. הם חסכו כסף, שהיווה את ההון לשגשוג שאחרי מלחמת העולם השנייה ושהצליח לפרנסם לאחר יציאתם לגימלאות. אחר כך השתנו פני הדברים, אבל רבים מאיתנו עדין מעריכים שהשגשוג הוא חלק מובנה של החיים, ללא קשר למה שעשינו. נכשלנו בחוסר פחד מפני האלטרנטיבות. קצת פחד הוא לפעמים דבר בריא.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully