אני חזירה קפיטליסטית!

הריני להודות באשמה. גם יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, וגם העזר שכנגדו, ח"כ שלי יחימוביץ', הטיחו בי את האשמה הזו, ואני נושאת בה בגאון. כן, אני קפיטליסטית. לשיטתם של ברק ויחימוביץ', קפיטלסטית חזירה.

כן, אני קפיטליסטית חזירה, כי אני מאמינה במטרה העליונה שהכלכלה שמה לעצמה להשיג: הגדלת הרווחה האנושית. שימו לב, ברק ויחימוביץ', הגדלת הרווחה האנושית, ולא הגדלת הרווח. וכן, אני גם מאמינה כי הכלכלה הקפיטליסטית - הידועה גם בשם כלכלת שוק או כלכלה חופשית - היא האמצעי הטוב ביותר להגדלת הרווחה האנושית.

הריני להודות באשמה, אני קפיטליסטית חזירה כי למדתי כלכלה. ושם, בחוג החזירי של לימודי הכלכלה, חינכו אותי שכל דבר בחיים הוא יחסי, או בניסוח אחר: הכל בחיים נמדד ביחס לחלופות.

מכיוון שאנחנו עוסקים בחלופות ורק בהן, הרי שההגינות האינטלקטואלית מחייבת לבחון מה הן השיטות הכלכליות הטובות ביותר שיש לנו. הטובות ביותר במשמעות שהן היטיבו הכי הרבה, עם הכי הרבה אנשים, לאורך הכי הרבה זמן.

למזלנו, ההיסטוריה העמידה למבחן שלנו מספר לא קטן של שיטות כלכליות. מבחן אמיתי, שבו התנסו מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם במשך עשרות שנים, ולא מבחן אינטלקטואלי של חוקרים במגדל השן של האקדמיה.

למזלנו, ההיסטוריה אפילו העמידה לנו למבחן את שתי השיטות הכלכליות הבולטות ביותר - כלכלת השוק מול הכלכלה השוויונית-קומוניסטית - בתקופה הרלוונטית ביותר לבצע מבחן כזה: התקופה שבה הכלכלה האחת (כלכלת השוק) נקלעה למשבר הגדול ביותר מעולם, השפל הגדול של שנות ה-30.

אין צורך להזכיר, כמובן, את הלקח ההיסטורי של איזו משתי השיטות הוכיחה את עצמה כטובה ביותר: ממעמקיו של השפל הגדול ביותר בתולדותיה יצאה כלכלת השוק כאשר ידה על העליונה. היא נתנה לאזרחיה רמת חיים גבוהה יותר, יותר חופש, פחות עוני ואופק הרבה יותר ורוד לחלום עליו.

הריני להודות באשמה, אני קפיטלסטית חזירה גם כי אני פופוליסטית מטומטמת, שנוהה אחר ססמאות. הססמה "כלכלה חופשית" שובה את לבי, כי אני מאמינה בחופש, ואני מאמינה שכשם שיש לאנשים את הזכות לבחור למי הם מצביעים בבחירות, כך צריכה להישמר להם הזכות לבצע את הבחירות הכלכליות שלהם. יותר חופש, כך חינכו אותי בבית דמוקרטי אדוק, זה רק דבר טוב.

הריני להודות באשמה, אני קפיטליסטית חזירה כי אני מהרהרת בעובדות, ולא בהרהורי הלב. הרהורי הלב מושכים גם אותי, כמו את כולנו, להעדיף את האידיאל של חברה שוויונית, שבה כל חבריה עובדים יחדיו כדי לקדם את טובת הכלל. הרהורי הלב מזכירים לי כי היתה תקופה בהיסטוריה הלא רחוקה שבה אידיאל כזה פעם בלבבותינו. למעשה, יותר מכל מקום אחר בעולם, האידיאל הזה כבש לו מקום כאן, בארץ ישראל אכולת הביצות והקדחת - כאשר מיטב הנוער נטש את בירות אירופה העשירות והנוחות, כדי להקים כאן חברת מופת המבוססת על עקרונות של כלכלה שוויונית-חופשית.

הקיבוצים והמושבים השיתופיים בארץ ישראל היו הישג כלכלי וחברתי נשגב, שהיווה דוגמה לעולם כולו. רק כאשר מהרהרים בעובדות נזכרים שהקיבוצים והמושבים, גם בשיאם, לא מנו יותר מקומץ בני אדם, וכי בכל מקרה, ההצלחה שלהם לא האריכה יותר משני דורות.

האדיקות הערכית שחייב המודל השיתופי - מודל שבו הפרט הסכים מרצונו החופשי להקריב את טובתו למען הכלל - היא כזו שרק מעטים הצליחו לעמוד בה.

הריני להודות באשמה, אני קפיטליסטית חזירה כי כמו בדמוקרטיה, אני מאמינה שהרוב קובע. והרוב, זאת עובדה, מצביע בבירור שהוא מעדיף כלכלת שוק. הרוב הגדול של מדינות העולם, בוודאי הרוב הגדול של מדינות העולם העשירות והמצליחות, מתנהל לפי עקרונות כלכלת השוק.

גם מדינות סקנדינוויה, בניגוד גמור לאמונה העממית הרווחת, הן מדינות של כלכלה חופשית לחלוטין - אף ממשלה סקנדינווית לא מעלה על דעתה להתערב בשוק החופשי (ליתר דיוק, לא העלתה על דעתה, עד למשבר הנוכחי). אפילו סין הקומוניסטית הפכה את עורה ואימצה את עקרונות כלכלת השוק.

הריני להודות באשמה, אני קפיטלסיטית חזירה גם כי אני מפנה את מבטחי הרבה מעבר לחופים הבטוחים של מדינות המערב העשירות. הטענה הקבועה העולה נגד הקפיטליזם - הגידול המשמעותי בפערים החברתיים בשלושת העשורים האחרונים - היא טענה שגויה בבסיסה. הפערים החברתיים כלל לא גדלו, הם קטנו. העשור האחרון היה עשור שבו חצי מיליארד אנשים בעולם, שהיו קודם על סף רעב, הצטרפו אל השורות הנעימות של המעמד הבינוני, וזאת בזכות הפיכת העולם כולו לשוק גלובלי חופשי. רק שחצי מיליארד האנשים הללו חיים בהודו, ברזיל או סין - ואנחנו הרי מרוכזים רק ברווחה שלנו, ולא ברווחה האנושית הגלובלית.

הריני להודות באשמה, אני קפיטליסטית חזירה, גם ובעיקר כי אני מאמינה שלחופש צריך לדעת לשים גבולות, וכמו שבדמוקרטיה יש בלמים ואיזונים - גם הכלכלה החופשית צריכה את הבלמים שלה.

לא צריך לייחס את החוכמה הזו אלי. כבר לפני 100 שנה גילו בארה"ב של אמריקה, ערש הקפיטליזם החזירי, את החזירות של הברונים השודדים - ושמו להם גבולות. חוקי ההגבלים העסקיים (אנטי טראסט) נולדו בארה"ב, כשם שהתפישה כי לממשלה יש תפקיד עליון בייצוב הכלכלה בזמן משבר נולדה בארה"ב כתוצאה מהשפל הגדול.

בעקבות אותו שפל נולד ביטוח הפיקדונות ונוסד גוף הפיקוח על השווקים - רשות ניירות ערך - והבנק המרכזי שיכלל את המודלים של התערבות מוניטרית בשוק הכספים (התערבות שנעשית על בסיס שוטף, גם לא בעת משבר), ונוצרו כל אותם כלים שנועדו לסייע לכלכלה החופשית לשמור על הבלמים והאיזונים שלה.

מגבלות על החופש היו תמיד חלק בלתי נפרד מהכלכלה החופשית - ואת זה לימדו אותנו דווקא הקפיטלסטים החזירים האמריקאים.

בלי מגבלות ברורות על החופש, הכלכלה החופשית מועדת לחרוג מגבולותיה הסבירים. המשבר הנוכחי, שתולדתו בכישלון של המפקחים האמריקאים לפקח על השוק שם, הוא הוכחה נוספת לכך, אבל רק לכך. זהו כישלון של בלמים ואיזונים, לא כישלון של עקרון החופש.

הריני להודות באשמה, אני קפיטלסטית חזירה גם כי אני מכירה בעובדה שבני האדם הם קצת חזירים. תאוות הבצע, או הרווח האישי, הם הכוח העיקרי המניע את החיה האנושית.

אז כן, הייתי שמחה לו בני האדם היו יותר אלטרואיסטים, והיו מוכנים לפעול יותר למען טובת הכלל. הייתי שמחה לו החברה הישראלית היתה חוזרת לתקופה של שנות ה-20 וה-30, כאשר כולם כאן לבשו חאקי ויצאו לייבש את הביצות - והיו מאושרים על כך. הייתי שמחה לו מנהלים בוול סטריט היו צנועים יותר ומסתפקים בשכר של 5 מיליון דולר, ולא מגזימים עם שכר מקומם ומנכר של 100 מיליון דולר.

הייתי שמחה גם לו הישראלי הממוצע היה מסכים להכפיל את המס הנגבה ממנו, ולא היה מעלה על דעתו חס וחלילה להעלים מס, למען המטרה של הגדלת התמיכה בעניים או שיפור תשתית החינוך של מדינת ישראל.

הייתי שמחה לו כל זה היה קורה, אבל כמו שהמשבר הנוכחי הזכיר לנו עד כמה תאוות הבצע מצליחה להעביר את החיה האנושית על דעתה, וכמו שאין לנו שום אשליות שהישראלי לא יחדול מלהעלים את מיסיו, כך ברור שאין שום דרך טובה יותר להניע את בני האדם, אלא השאיפה להגדיל את רווחיהם האישיים.

השאיפה הזאת היא שעומדת בבסיסה של הכלכלה החופשית, ומכיוון שכולנו חזירים - אנחנו צריכים לדעת כמה חשוב לאפשר לשאיפה הזאת להתממש, ובה בשעה כמה חשוב לפקח על כך שהיא תישאר בתוך גבולות מסודרים ומפוקחים היטב כדי לוודא שהרווח האישי יתורגם לגידול ברווחה האנושית.