האוניברסיטאות חשובות לביטחון לא פחות מצה"ל

>> מיקומן של אוניברסיטאות המחקר בסדר העדיפויות של הממשלה ובתודעה הציבורית מהווה את לבו של המאבק המתמשך בין משרד האוצר לאוניברסיטאות. בעיני האזרח הישראלי המתוסכל נראים סכסוכי העבודה במגזר האקדמי כדו-שיח של חרשים, ולכן הסימפטיה או חוסר הסימפטיה שלו נודדת באופן אקראי לחלוטין בין האוצר לסגל האקדמי.

אוניברסיטת מחקר היא גוף מורכב מאוד וקשה להבנה אפילו לאנשים שחיים בתוך המערכת האקדמית, ובוודאי לאלה שנמצאים מחוצה לה. הרבה יותר קל לחזות את העתיד הרחוק בשוק המניות מאשר לנבא מה יגלו המדענים במעבדות המחקר שלהם. לכן קיימת תמיד נטייה לפשט את התמונה תוך השוואה למודל מוכר ופשוט יותר. זאת גישה לגיטימית, אבל מסוכנת.



הפוליטיקאים שלנו משתמשים באחד משני מודלים כדי להבין את אוניברסיטאות המחקר. מודל אחד הוא של בית ספר, המקנה השכלה גבוהה ומעניק תארים אקדמיים; המודל השני הוא כלכלי-עסקי, שמעריך את המחקר המדעי במונחים של הישגים טכנולוגיים בעלי תועלת כלכלית. שני המודלים גולשים לעבר פשטנות שגויה, ולכן השימוש בהם מסוכן. המודל הראשון מתייחס רק לפעילות ההוראה של האוניברסיטאות, כאילו היו מכללות גדולות, ולא לפעילותן היצירתית במדע וטכנולוגיה. המודל השני מתייחס רק למחקר היישומי ומתעלם מהמחקר הבסיסי, כאילו היתה האוניברסיטה מחלקת מחקר של מפעל תעשייתי.



דוד בן גוריון הבין את חיוניותו של המדע לשגשוגה של המדינה ולעצם קיומה. היתה לו ממשלה ענייה, אבל לעוני היה יתרון בכך שחייב למצוא פתרונות חכמים וזולים לבעיות הביטחון. אחד הפתרונות היה הקמה וטיפוח של מערכת מפוארת של אוניברסיטאות מחקר. הפתרונות היקרים של ימינו הם לא בהכרח חכמים.



ערב הגשת תקציב המדינה ל-2009 אמר שר הביטחון אהוד ברק: "אסור לפגוע בתקציב הביטחון. שנתיים לאחר מלחמת לבנון השנייה ושנה לאחר ועדת וינוגרד אנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה". זהו מסר שכל אזרח במדינה מבין. לא ניתן להגן על המדינה ללא מטוסים, כדורי רובה ונעליים. רק חלק מאוכלוסיית המדינה יודע שלא ניתן להגן על המדינה ללא מוסדות כמו רפא"ל, תע"ש והתעשייה האווירית, שמבטיחים את עליונותו הטכנולוגית של צה"ל. חלק עוד יותר קטן של ציבור הבוחרים יודע כי ללא אוניברסיטאות המחקר בישראל, רפא"ל בכלל לא היתה קיימת, לא היה לנו טנק מרכבה, לא מזלט"ים חכמים, לא טילים עתירי טכנולוגיה ולא הרבה דברים אחרים שהשתיקה יפה להם.



אוניברסיטאות המחקר הן אחד המשאבים היקרים ביותר של המדינה. באופן אבסורדי, הזניחו ממשלות ישראל בשלושת העשורים האחרונים את ניצולו של משאב זה וגרמו לנסיגה מתמדת בכושר התחרות של האוניברסיטאות מול מוסדות מובילים בעולם. הסיבה העיקרית לכך היא מערך שגוי וחסר היגיון של האחריות הממשלתית על הנושא הזה.



חשיבותן הקיומית של אוניברסיטאות המחקר למדינה מחייבת התייחסות רצינית יותר. יש להציבן בראש סולם העדיפויות הלאומי, באותה מדרגה שבה נמצאים צה"ל ומשרד הביטחון. רוב המדינות המתקדמות, אפילו אלה שאינן נושאות בנטל ביטחוני כבד, מטפחות את אוניברסיטאות המחקר שלהן באופן מעורר קנאה. המשכו של המצב הקיים בישראל הוא בבחינת הזנחה מתמשכת והפקרות ציבורית שתוצאותיה ההרסניות לעתידה של המדינה יורגשו בעוד שנים רבות.



הכותב הוא פרופסור לכימיה בטכניון, חבר הוועדה הבין-סנאטית של האוניברסיטאות ונשיא החברה הישראלית לכימיה