הכסף יוצר שכל

>> לפני זמן קצר נערך באירופה כנס בנושא פיתוח אקדמי. מוכרת צמיגים לשעבר עמדה בו ותיארה איך כיום היא משווקת את האוניברסיטאות באיטליה כמו ששיווקה צמיגים. תייצרו, תמכרו, תשווקו, תעשו זאת בזול, תעזבו איכות, העיקר העטיפה, התואר.

"תמכרו צמיגים או ידע, מה זה משנה, כי הרי הכל אותו דבר", כך גם אומרת הממשלה לאוניברסיטאות בישראל. אז מה אם קיצצנו לכם בתקציב, הרי תתנו את התואר בסוף; מה זה כבר משנה מה לומדים שם? הלוא בחינוך הכל בלוף, לא? אז זהו, שלא.



יש כמה חוקים שהם לא בלוף: כוח המשיכה תמיד ימשוך למטה, הארץ תמיד תיסוב על צירה. ויש גם חוקים פשוטים בחינוך: הראשון - כשמלמדים, לומדים; כשלא מלמדים, לא יודעים. השני - כשמלמדים עשרים סטודנטים הם משקיעים, אך כשמלמדים מאתיים, רבים אובדים בדרך. כשמקצצים את תקציבי האוניברסיטאות אנחנו מלמדים פחות, והתלמידים יודעים פחות; וכשמצופפים את הכיתות, אנחנו מאבדים קשר עם הסטודנטים ומאבדים את דעתם. לא נעים לומר זאת, אבל כן: הכסף יוצר שכל, והגירעון טמטום. פשוט. פיסיקה של למידה. ומי שלא מבין זאת, כנראה לא למד מספיק.



הנה כמה דוגמאות לדרך שבה הכסף בונה שכל. בתעודת התואר הראשון רשום לכל תלמיד כי למד 120 נקודות זכות או 1,680 שעות למידה. את זה האוניברסיטה תמשיך לתת, כי ההיקף הוא תכתיב גלובלי.



אבל בעבר האוניברסיטאות נתנו הרבה יותר, ולמדו כאן, בעבר, הרבה יותר. קחו תירגולים למשל: לכל קורס חובה היו שעות תרגול, ואם היינו סופרים את זמן הלמידה בפועל היינו מקבלים תואר שהכיל יותר מ-2000 שעות לימוד. לפיכך, קיצוץ התרגולים הוא לא רק פגיעה במספר הסטודנטים המועסקים במהלך לימודיהם; הוא קיצוץ בפוטנציאל של כל תלמיד ותלמידה לפתח את שכלם . קיצוץ התירגולים - לשם דוחפת הממשלה - הוא קיצוץ בידע, בהבנה, בחוכמת העם ובזכותו למיצוי כישוריו.



פעם הועסקו באוניברסיטאות מורים מן-החוץ. ריבוי הקורסים איפשר לאוניברסיטאות לגדול ולהרחיב את הנגישות להשכלה הגבוהה, וזאת ללא ויתור על איכות ההוראה לסטודנטים. המערכת הכילה קורסים רבים - בזכות המורים מן החוץ - ובפני התלמידים נפרש היצע רחב, שאיפשר לכל אחד להתחבר לתחום התוכן המעניין אותו. זה יצר מוטיווציה, כמובן, אך זה בעיקר איפשר כיתות קטנות ואיכות אקדמית גבוהה בסמינרים. "זמן איכות" קוראים לזה במשפחה, ויש דבר כזה, "איכות". כיום, לעומת זאת, הקיצוץ בתקציב הוביל לקיצוץ המורים מן החוץ ולקיצוץ היצע ההשכלה שהאוניברסיטה מציעה - אך ממילא גם להגדלת מספר התלמידים בכל כיתה שנותרה ולהפחתת היחס האישי עם המרצים.



כיתות עמוסות, היעדר אפשרויות בחירה, יחס לא אישי - כל המנבאים של חוסר מוטיווציה, ושוב של אי-מיצוי פוטנציאל. הקיצוץ פוגע בכמות, אבל הוא פוגע בעיקר באיכות. מה זה משנה כבר, אומרים לנו, אז תסעו עם צמיג מהעולם השלישי.



הכותב הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית