עיר הבירה של ישראל הגיעה למקום האחרון בדירוג הערים של TheMarker ו"העיר"

>> זה מביך, עצוב ומדאיג - ואין דרך לייפות את זה: ירושלים, בירת ישראל והעיר הגדולה במדינה בשטחה ובמספר תושביה (796 אלף), מדורגת במקום האחרון מבין 15 הערים הגדולות בישראל - כך עולה מבדיקת TheMarker ו"העיר", שנערכה בשיתוף משרד רואי החשבון אופיר בוכניק (ראו מסגרת). זאת, אף שהיא היחידה מבין הערים שנבדקו המקבלת תקציבי תמיכה ואיזון מהממשלה.



העוני, החינוך, שיעור ההשתתפות הנמוך במעגל העבודה, תהליך ההתחרדות וההגירה השלילית של חילונים וצעירים הם רק חלק מהבעיות הקשות שאיתן מתמודדת ירושלים, בנוסף למתחים ןלבעיות הביטחוניות הידועות. מהבדיקה עולה כי ירושלים מדורגת במקום האחרון בשלושה מדדים מתוך שמונה שנבדקו.

בעיר קרו אמנם גם כמה דברים טובים בשנים האחרונות, אך הם נוגעים בעיקר לאוכלוסייה המבוססת שחיה בה - למשל, עליות המחירים החדות של בתים, בעיקר בשכונות היוקרה, והקמת מתחם הקניות היוקרתי ממילא. נראה כי ההשפעה שיש לכך על מצב העיר אינה מספקת ואולי אף שלילית - שכן הפערים הגדולים בין התושבים רק גדלים והולכים.

הטוב

עתיקה-חדשה: הוצאות הפיתוח בירושלים גבוהות מאוד - 758 שקל לתושב ב-2004-2006 לעומת 601 שקל בממוצע בערים שנבדקו. בין היתר, שימשו הוצאות אלה לפיתוח תשתיות כבישים, מים וביוב בהיקף דומה לממוצע ב-15 הערים שנבדקו: 0.35 מטר לתושב.

אחד הפרויקטים המוצלחים ביותר שהוקמו בירושלים בשנים האחרונות, כחלק מעבודות הפיתוח בעיר, הוא כביש 9 - המוביל מסיבוב מוצא אל נתיבי בגין, שחוצים את העיר. חשיבותו של הכביש אינה מוטלת בספק, והוא מצדיק את שש שנות העבודה שהוקדשו לו והסתיימו ב-2007. כבר בימים הראשונים לפתיחתו ירד באופן משמעותי העומס בכניסה לעיר. בנוסף, הכביש הוגדר על ידי רבים כאחד היפים בישראל, בזכות פיתוח סביבתי יוצא דופן.

ואולם מצבן של רוב תשתיות הכבישים בעיר בעייתי: כבישים רבים מלאים בבורות ואינם מרובדים כראוי, מה שגורם נזק לכלי הרכב ואף מהווה סכנה בטיחותית. למרות זאת, ממוצע תאונות הדרכים עם נפגעים בעיר ב-2004-2006 היה נמוך בהשוואה לערים שנבדקו - 1.8 תאונות עם נפגעים ל-1,000 תושבים, לעומת 2.6 בממוצע הערים.

למרות הוצאות הפיתוח הגבוהות, העיר סובלת מהזנחה של המבנים העתיקים, ומבנים היסטוריים רבים בעלי חשיבות ארכיטקטונית ותרבותית נהרסים או נמכרים לכל המרבה במחיר.

לונה פארק: פארק התעשייה הר חוצבים, שנחשב לאחד ממוקדי ההיי-טק הגדולים והמובילים בישראל, הוא אחת מנקודות האור בתחום התעסוקה בירושלים. בפארק פועלות חברות מובילות כמו אינטל, טבע, ראד ומדינול. עד השבוע פעלה בו גם אמדוקס, אך עקב המשבר הכלכלי הודיעה החברה על סגירת הסניף הירושלמי שלה.

פארק התעשייה הוקם בתחילת שנות ה-70 והורחב בתחילת שנות ה-90. כיום מועסקים במקום כ-10,000 איש. פוטנציאל הבינוי במקום עדיין לא מומש - בפארק אפשר לבנות עד 650 אלף מ"ר, מתוכם נבנו עד היום כ-280 אלף מ"ר בלבד.



תרבות רבותיי: האוניברסיטה העברית, בצלאל ובית הספר לקולנוע סם שפיגל - הם כולם מוסדות לימוד מעולים הפועלים בירושלים. בזכותם, ממשיכים הצעירים לזרום לעיר, למרות שיעורי ההגירה השלילית הקבועים. באחרונה דורגה האוניברסיטה העברית במקום ה-65 ברשימת האוניברסיטאות המובילות בעולם.

גם זירת התרבות בירושלים חיה ותוססת, בין השאר בזכות מוסדות כמו הסינמטק ותיאטרון החאן. למרות התדמית שדבקה בעיר, אם בודקים היטב, מגלים שיש לצעירים מה לחפש בה; לראש העיר הבא נותר רק לחשוב כיצד לגרום להם להישאר.

שופינג של זהב: גם בתחום הקניות והבילויים ניכרת התעוררות בחזית הירושלמית. בהקשר זה בולטים במיוחד שני מתחמים חדשים (או מתחדשים). הראשון הוא שוק מחנה יהודה - אחד מסמלי העיר. בשנים האחרונות שודרג השוק באופן משמעותי ונהפך ל"שוק בוטיק", עם חנויות של בגדי מעצבים ומסעדות, וליעד תיירות פופולרי.

המתחם השני, שנחנך בסמוך לעיר העתיקה, הוא מתחם ממילא היוקרתי - הגרסה הירושלמית לשדרה החמישית בניו יורק. המתחם, ששטחו כ-94 אלף מטר ובו 20 אלף מ"ר של בתי עסקים מגוונים, הביא לעיר ניחוח בינלאומי. ואולם נראה כי הוא מיועד בעיקר לתיירים, ואינו רלוונטי לרוב תושבי העיר, שהיא אחת הערים העניות בישראל. בעבור מרבית התושבים, אין כל קשר בין המחירים במתחם ממילא ליכולת הקנייה שלהם.

אוהדי הספורט, לעומת זאת, מחכים כבר יותר מארבע שנים להקמת ארנה - היכל ספורט רב תכליתי, שהיה אמור להיבנות בשכונת מלחה. בנייתו מתעכבת עד היום בשל מחסור בתקציבים, ביורוקרטיה והתנגדות של תושבים חרדים.

הרע



מגורים, לא לישראלים: בשנים האחרונות זינקו מחירי הדירות והקרקעות בירושלים - והגיעו לסכומים שמעולם לא נראו בבירה. העלייה ניכרת בעיקר בשכונות העיר הפנימית ובשכונות היוקרה, בין השאר בעקבות נהירה מאסיווית של תושבים זרים לעיר.

לפי נתוני לוי יצחק, בין 2006 לאמצע 2008 זינקו מחירי הדירות בעיר ב-72%, לעומת זינוק של 42.7% בממוצע בערים שנבדקו. מחירה של דירה בת 100 מ"ר בירושלים הוא כ-1.5 מיליון שקל בממוצע, ואדם בעל משכורת ממוצעת במשק ייאלץ לעבוד לפחות 15.8 שנה כדי לשלם בעבורה.

בשכונות היוקרה המחירים, כמובן, גבוהים בהרבה - ונעים בין 7,000 ל-10,000 דולר למ"ר, ואף יותר. להוציא את תל אביב, ירושלים היא העיר שבה מחירי הדיור הם הגבוהים ביותר מבין 15 הערים שנבדקו, (המחיר הממוצע של דירת 100 מ"ר ב-15 הערים הוא 927 אלף שקל).

ואולם המשכורות של תושבי ירושלים נמוכות מהממוצע בערים שנבדקו, ועל פי רוב, הזינוק במחירי הדירות לא הטיב עמן. בסקר שביצע מכון גיאוקרטוגרפיה בעבור TheMarker אמרו 87% מתושבי העיר כי מחירי הדיור בה גבוהים מדי העבורם - השיעור הגבוה ביותר מבין הערים שנבדקו.

העלייה התלולה במחירי הדיור בעיר עלולה להחריף עוד יותר את האי-שוויון בעיר, הגבוה גם כך - 0.47 בסולם ג'יני לעומת 0.45 בממוצע בערים שנבדקו, אך נמוך יותר מזה שבתל אביב (0.50) או בחיפה (0.48).

במקביל לעלייה המטאורית במחירי הדירות למכירה, זינקו מחירי השכירות בעיר - ב-74% לעומת 61.5% בממוצע הערים. עם זאת, התשואה על דירה להשכרה ירדה, ל-3.4% לעומת 4.7% בממוצע הערים.

בנוסף לכל זאת, היצע הדירות בעיר דל. ב-2004-2006 נבנו בירושלים 951 אלף מ"ר למגורים, שהם 0.39 מ"ר לתושב, לעומת 0.60 בממוצע הערים.



עוזבים את העיר: בעיית הדיור בירושלים זולגת החוצה ומשפיעה לרעה על תחומים נוספים, בהם מאזן ההגירה של העיר. הבעיה העיקרית בתחום זה היא בריחת הצעירים מהעיר. באחרונה נחשף בוועדת הכלכלה של הכנסת דו"ח הקובע כי הצעירים עוזבים את העיר כתוצאה מהעלייה במחירי הדירות. לפי הדו"ח, בשש השנים האחרונות עזבו את ירושלים 30 אלף איש, רובם זוגות צעירים.

מבדיקת TheMarker עולה כי מאזן ההגירה בירושלים הוא רע מאוד. מבין הערים שנבדקו, רק בבאר שבע היה המצב חמור יותר. ב-2004-2006 עזבו את ירושלים 0.87% מתושביה, בניכוי התושבים שעברו לגור בה, וב-2007 המצב לא נראה טוב יותר. לפי נתוני הלמ"ס, ב-2007 נוספו לעיר 4,000 תושבים זרים, אך עזבו אותה 6,400 תושבים.

אף שדובר רבות על הצורך להקים פרויקטים מיוחדים של דיור בר השגה, כדי להשאיר את הצעירים בעיר, עד כה לא נעשה מספיק. להפך, גם השכונות שהיו בעבר נחלת הצעירים והסטודנטים, כמו טלביה ורחביה, נהפכו באחרונה לשכונות המיועדות לתושבי חו"ל - שכן מחיר הדירות בהן עלה פלאים.

החילונים חרדים: אט אט זולגים תושבים חרדים לשכונות החילוניות בעיר, בתהליך המכונה על ידי החילונים "השתלטות", וגורר לא פעם מאבקים כוחניים בין הצדדים. בשכונת קריית יובל, למשל, מתנהל בימים אלה מאבק של התושבים החילונים נגד התושבים החרדים, בשל רצונם של החרדים להציב בשכונה עמודי עירוב, התוחמים את השכונה ומאפשרים לתושבים החרדים לטלטל את חפציהם בתחום זה בשבתות.



גם בבית הכרם ובמלחה, שכונות חילוניות מובהקות, מנהלים התושבים מאבק נגד הציבור החרדי, המעוניין להקים בהן מקוואות. בד בבד, שכונות צפון העיר - רמת אשכול ומעלות דפנה - שבהן התגוררה בעבר הבוהמה הירושלמית נהפכו עם השנים לשכונות חרדיות.עבודת קודש: מבין כל הערים שנבדקו, תושבי ירושלים מדורגים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באשכול הנמוך ביותר מבחינה חברתית-כלכלית (אשכול 4 מתוך 10). משכורתם החודשית של תושבי העיר ב-2003-2005 היתה 5,647 שקל בלבד, לעומת 6,653 בממוצע הערים, והיא נמצאת במגמת ירידה של 0.3% בשנה.

שיעור המקבלים דמי האבטלה בירושלים אמנם נמוך (0.35% לעומת 0.92% בממוצע בערים שנבדקו), אך על פי נתוני הלמ"ס שיעור המשתתפים בכוח העבודה בעיר, נכון ל-2007, הוא 44.7% - נמוך מהממוצע הארצי (56.3%). גם בקרב האוכלוסייה היהודית בלבד, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמוך - 48.4% לעומת 59% באוכלוסייה היהודית בארץ.

עם זאת, ואף שהאוכלוסייה החילונית עדיין נושאת ברוב הנטל הכלכלי של חיי העיר, בשנים האחרונות החלו יותר חרדים, ובעיקר נשים חרדיות, לעבור הכשרה מקצועית ולצאת לשוק העבודה. זאת, בעקבות התערבות של גופים שונים, כמו משרד התמ"ת והרשויות העירוניות, ומחקרים שביצע מכון ירושלים לחקר ישראל, המעודדים את שילוב החרדים בשוק העבודה.

מזרח ומערב: מצב התושבים הערבים המתגוררים במזרח ירושלים גרוע עוד יותר - הן מבחינת אפשרויות התעסוקה והן מבחינת התשתיות. שליש מתושבי ירושלים הם ערבים, ורבים מהם גרים בשכונות, כמו כפר עקב, אום טובה ומחנה הפליטים שועפט, הסובלות מהזנחה, שירותים דלים מצד העירייה, תשתיות ירודות של מים, ביוב וכבישים והיעדר תוכניות מתאר בתחום הבינוי.

אחרונים בחינוך: מצבה של ירושלים בתחום החינוך הוא הגרוע ביותר מבין כל הערים שנבדקו. העיר דורגה אחרונה בפרמטר זה, בעיקר בשל נתונים נמוכים של זכאות לבגרות ושיעור נשירה גבוה מהתיכונים.



שיעור הזכאים לבגרות בירושלים ב-2003-2006 נמוך במיוחד - 35.6% לעומת 60.5% בממוצע בערים שנבדקו, ולעומת 67% בממוצע הארצי. זאת, מאחר שרבים מהתלמידים בעיר לומדים במסגרות חינוך חרדיות או ערביות וכלל אינם ניגשים לבגרות. הנתונים גרועים במיוחד, לאור העובדה שבשנים האמורות חלה ירידה של 0.7% במספר הזכאים לבגרות.

נתוני משרד החינוך המתייחסים לתלמידים הלומדים בעיר וגרים בה, מראים ירידה דרמטית עוד יותר - של 5% - בשיעור הזכאים לבגרות בשנה האחרונה. ואולם לפי נתוני הלמ"ס, שיעור הזכאות לבגרות בקרב תלמידי י"ב שניגשו לבחינות הבגרות בעיר היה 65%.

בהתאם, גם שיעור הנשירה של תלמידים מבתי הספר בעיר גבוה מאוד - 6.6% לעומת 2.7% בממוצע בערים שנבדקו. דווקא מספר התלמידים בכיתות בירושלים נמוך מהממוצע בערים - 26.2 תלמידים בכיתה לעומת 26.8. העירייה מסבסדת 34.7% מתקציב החינוך בעיר, בדומה לממוצע בערים שנבדקו.

בעיה קשה נוספת בתחום החינוך בעיר, שמחריפה והולכת, קשורה אף היא בתופעת ההתחרדות: בתי ספר חילוניים ממלכתיים נסגרים בגלל מחסור בתלמידים, ויותר ויותר בתי ספר חרדיים נפתחים בשכונות חילוניות - מה שמאיץ את תהליך ההתחרדות שלהן.

לא עצמאים: עיריית ירושלים, שהגיעה למקום האחרון גם במדד הפיננסי, היא היחידה מבין הערים שנבדקו שאינה מוגדרת עצמאית. העירייה מקבלת מענקי איזון מהממשלה, הניתנים לערים שאינן יכולות לממן בעצמן את השירותים הבסיסיים שהן מספקות לתושבים, וזקוקות לסיוע בקיזוז הגירעונות. בנוסף, זכאית ירושלים למענק מיוחד, "מענק הבירה", הניתן לה מתוקף היותה עיר הבירה. ב-2006 קיבלה העירייה מענקים מהמדינה בסך 209 מיליון שקל.



הכנסות העירייה אמנם גבוהות, והסתכמו ב-3 מיליארד שקל ב-2006, אך הגירעון המצטבר גדול אף הוא - והגיע באותה שנה ל-414.4 מיליון שקל, בניכוי עודפים בתקציבי הפיתוח, שהם כ-14% מההכנסות.

עיריית ירושלים סובלת גם מעומס מלוות גבוה במיוחד, של 1.1 מיליארד שקל כמעט - הגבוה ביותר בקרב הערים שנבדקו. 7.6% מהוצאות העירייה מיועדות לפירעון המלוות, לעומת 6.3% בממוצע הערים. העירייה עושה מאמצים לצמצם את הגירעון הגדול: את 2006 היא סיימה עם יתרה, קטנה במיוחד - של 186 אלף שקל, לעומת הפסדים בשנים הקודמות.

שיעור גביית הארנונה בעיר (82%) נמוך בהשוואה לממוצע בערים שנבדקו (89%). בהתאם, העירייה מוציאה פחות כסף על התושבים. בין 2004 ל-2006 הוציאה העירייה 3,642 שקל לתושב - הסכום הנמוך ביותר מבין 15 הערים שנבדקו (4,761 שקל לתושב בממוצע).

לעומת זאת, בהוצאות השכר לעובדי העירייה ולפנסיונרים משקיעים בירושלים לא מעט. 16.3% מהוצאות העירייה מיועדות לתשלום לעובדי המינהלה, לעומת 16.2% בממוצע הערים; 8.3% מהוצאות העירייה מיועדות לתשלומי פנסיה לעובדים, לעומת 7.5% בערים.

הרכבת הקללה: פרויקט הרכבת הקלה, או כפי שהיא מכונה בפי תושבי העיר, "הרכבת הקללה", היה אמור להסתיים כבר ב-2006, אך נדחה שוב ושוב. כעת הקמתו מתוכננת להסתיים באמצע 2010.

הרכבת אמורה לסייע בפתרון מצוקת התחבורה הקשה בעיר. אלא שהתנהלות לקויה וטעויות רבות גרמו לעיכוב של שנים בהקמתה, לחריגה בתקציב ולסבל מתמשך לתושבים. עבודות התשתית, הנמשכות כבר כמה שנים, הביאו לצמצום נתיבים ויצרו פקקי תנועה בעיר.

כשעבודות התשתית הגיעו באחרונה לרחוב יפו בעיר נכנסו לרשימת הנפגעים גם הסוחרים, שפרנסתם עלולה להינזק עקב סגירת הרחוב לתחבורה ציבורית.

הירושלמים סובלים גם ממצוקת חנייה, לאחר שבשנים האחרונות נהפכו אזורי חנייה חופשיים לאזורי חנייה בתשלום.

הלא נורא



חיזור סטודנטיאלי: בעירייה עושים מאמצים רבים למשוך לעיר את הסטודנטים - חלקם נושאים פרי. מרכז העיר התעורר לחיים באחרונה, לאחר שהעירייה העניקה מלגות לסטודנטים, שעודדו אותם להתגורר באזור. בין השאר, מעניקה העירייה מלגת דיור בעד 5,000 שקל בשנה לסטודנטים המתגוררים בשכירות במרכז העיר. הדבר סייע לסטודנטים, אך הביא חלק מבעלי הדירות להעלות את דמי השכירות.

פרויקט אחר שמסייע לסטודנטים בעיר הוא כפר הסטודנטים החדש, שנבנה ביוזמת האוניברסיטה העברית. אחד מהשירותים הרבים המוצעים בו אפשרויות דיור ברמה גבוהה ובמחירים זולים במיוחד.

אוויר הרים, לא צלול: זיהום האוויר בירושלים גבוה, כך לפי דו"ח ניטור האוויר של המשרד להגנת הסביבה. בעיר יש ריכוז של חלקיקים נשימים עדינים, שלפי המומחים של עמותת אדם טבע ודין עלולים לגרום נזק ללב ולמערכת הנשימה. בנוסף, לפי מומחי העמותה, יש מחסור בשטחים ירוקים ובגנים בעיר. בעירייה מונחת תוכנית לפיתוח פארק עירוני גדול בעמק הארזים, אך היא עדיין לא מומשה.

בעיה נוספת, שנהפכה בשנים האחרונות לאחד מסימני ההיכר המצערים של ירושלים, היא הלכלוך ברחובות. תלונות על מצב הניקיון ברחובות העיר נשמעות מכל עבר, ומשרד התיירות איים להפסיק בשל כך את הסיוע הכספי לעיר.

בנוסף, העירייה נוטה להגדיר רחובות רבים בעיר כפרטיים, ובכך פוטרת עצמה מהצורך להעניק לתושבים שירותים בסיסיים, אף שהם משלמים ארנונה. גם השיעור של מיחזור הפסולת בעיר נמוך מאוד - 4% בלבד לעומת 12.9% בממוצע בערים שנבדקו.

למרות זאת, העיר דורגה במקום השישי במדד איכות הסביבה, בזכות היותה אחת הערים הבודדות שביצעה את כל בדיקות המים שהיה עליה לבצע, ולא נמצאו בהן חריגות בכלל. בנוסף, העירייה מציגה מידע סביבתי רב לתושביה באתר האינטרנט. גם בדיקת עמותת שבי"ל (שקיפות בינלאומית ישראל) מצאה כי השקיפות של העירייה היא ברמה טובה.