הבורסה נרגעה, אבל הפנסיה הלכה

המשבר הפיננסי העולמי זכה בשבוע האחרון לאתנחתא תקשורתית קלה. הכותרות הראשיות כבר עוסקות בבחירות כאן, בבחירות שם, בשיחות עם סוריה, בשקשוקה של אולמרט, בצרות של גאידמק ובראיון של יגאל עמיר - בקיצור שגרה. אפילו שוק המניות הצליח לסגור כמה ימים של עליות.

האמת היא ששום דבר עוד לא נרגע, ושההתאוששות בבורסה משקרת. הצרה של כולנו היא שוק האג"ח, שממשיך לקרוס, ובימים האחרונים הצטרפו לירידות גם איגרות החוב הממשלתיות, שעד עכשיו שמרו על יציבות.

ירידת מחירי האג"ח הקונצרני, ששוכבות בתיקים של קופות הגמל, קרנות הפנסיה וביטוחי המנהלים, היא הגורם העיקרי להתכווצות החיסכון ארוך הטווח של הציבור בכמעט 25% מאז תחילת 2008, כולל הפסד של 8%-12% באוקטובר. הפנסיה שלנו חשופה בכ-60% לאיגרות החוב הקונצרניות, שנופלות כאילו אין מחר, והבעיה היא שבעצם יש מחר - והמחר הזה מאוד מדאיג.

בקצב הזה נחתום את 2008 עם מחיקה של 40% מהחיסכון הפנסיוני של הציבור - בור שלא יהיה קל להתאושש ממנו, ודאי לא לאנשים מבוגרים, הקרובים לגיל פרישה או שכבר החלו את שלב הפנסיה בחיים שלהם. אנשים אלה ייאלצו לחוות ירידה חדה ברמת החיים בעקבות המפולת של 2008.

בכירים בשוק מודאגים מחולשת המנהיגות הכלכלית בירושלים. יש לא מעט דברים רעים שאפשר לומר על אותם בכירים ועל האופן שבו הם שמרו על הכסף שלנו בשנים האחרונות, אבל הזמן לסגירת חשבונות עדיין לא הגיע. בינתיים יותר חשוב לעצור את הקריסה.

האוצר אולי נהנה מכותרות גדולות בעיתונים בעניין "תוכנית ההצלה" שלו, אבל לא זז אפילו צעד משמעותי אחד בדרך לפתרון הבעיה (דרישה מהקופות לדווח על היקף החשיפה לטייקונים אינו נחשב צעד משמעותי בדרך לפתרון). בינתיים הפקידים בירושלים, בהם זוהר גושן, ידין ענתבי, רוני חזקיהו ואחרים נפגשים, חושבים, מדברים, מתלבטים ועושים סיעור מוחות - אבל מזה עדיין לא יצא שום דבר מעשי.

כל ממשלות המערב כבר הבינו שכוחות השוק לא יוכלו לעצור את הסחף, ולכן הזרימו סכומי כסף בהיקפים דמיוניים והפעילו כלים במישור החקיקתי - הכל כדי למנוע קריסה טוטאלית של השווקים והמערכות הפיננסיות. וזה עבד.

מובן שהצעדים שנקטו הממשלות בעולם לא פתרו את כל הבעיות, אך הם ריככו את עוצמת הפגיעה. באותו אופן, אין לצפות שתרגיל רגולטורי או הזרמת הון חד פעמית של המדינה תציל את הפנסיה שלנו, אבל הם יכולים להקטין את הפגיעה ולהפחית את ההיסטריה וחוסר האמון של הציבור.

הבעיה עם חוסר האמון היא שבטווח הקצר הוא מתורגם לפדיונות נוספים, שרק מחריפים את המצב. גם העמיתים שנשארים במסגרת הענף, אך עוברים מקופות כלליות לקופות סולידיות (פקדונות ומק"מים), לא תורמים בכלום לשוק האג"ח.

מה שעלול לדרדר את המצב עוד הוא מה שיקרה כאן כאשר העמיתים יקבלו את הדיווחים על תוצאות אוקטובר השחור. כלל לא בטוח שלא תתפתח כאן היסטריית פדיונות שתחריף את המפולת ותחזיר אותה לכותרות הראשיות. הרי כיום כבר ברור שמי שברח בספטמבר - כאשר המומחים המליצו להישאר - חסך לעצמו הפסד כבד.


האוצר לא יכול לצפות שהבעיה תיפתר מאליה, שכן זה לא קרה באף מדינה אחרת. בשבועות האחרונים מנהלים במגזר העסקי העלו בפני אנשי האוצר לא מעט רעיונות שניתן לבצע כדי להפנות את הספינה של שוק ההון לכיוון חיובי יותר. רעיון אחד נפסל כי "היועצים המשפטיים לא יאהבו"; השני בגלל "הביקורת הציבורית"; השלישי בגלל המחיר; והרביעי, מכיוון שהוא מורכב מדי.

למתרחש במערכת הפיננסית יש השלכות מיידיות על התחום הריאלי, ודוגמה לכך אנחנו רואים כבר כיום. למשל, חברות הביטוח שירדו להון המינימלי הנדרש. הן מחפשות מקורות שישמשו להון משני - משימה לא פשוטה כלל. לא מן הנמנע שבקרוב תתקרב אחת מהן למצב של מחסור משמעותי בהון וצורך דחוף בהזרקת הון חיצונית. הבנקים לא ממהרים לתת הלוואות חדשות, והפסיקו כמעט לגמרי לתת אשראי לחברות, ועל שוק ההון ברור שאין על מה לדבר. אם המצב יימשך, לחלק מהחברות לא תהיה דרך לפרוע את החוב.

ייתכן שגם אם לא ייעשה כלום - פתאום הכל יסתדר, וההפסד הנורא שכבר חווינו לא יתנפח עוד יותר. הלוואי. אבל יש גם סיכוי, והוא לא קטן, שגל נוסף של ירידות עוד לפנינו. ואת זה כדאי לנסות למנוע. די ברור שפעולה מיידית תהיה זולה ואפקטיווית יותר מאשר התערבות בשיאו של צונאמי של פדיונות ופשיטות רגל, שיביאו למחיקה מאסיווית של חסכונות הציבור.