>> השם מרינר אקלס בוודאי לא נשמע מוכר לרוב הקוראים. האמת היא שעד לאחרונה גם אני לא נתקלתי בו. האיש היה בנקאי וכלכלן מורמוני מסולט לייק סיטי ביוטה. הבנק המשפחתי שבניהולו הצליח לשרוד את משבר הבנקאות של 1929-1932 בהצלחה, והוא אף היה שותף פעיל בתוכניות הצלה שונות שאותן אירגן הממשל.
המעורבות הזאת הקנתה לו את הערכתו של הנשיא הדמוקרטי רוזוולט, שביקש ממנו להתמנות ליו"ר הבנק הפדרלי האמריקאי על אף שהיה רפובליקאי בהשקפתו. הוא מילא תפקיד זה זמן רב יחסית, מ-1934 עד 1948. אקלס לא היה מאמין אדוק במנגנוני השוק החופשי. הוא דגל בהתערבות ורגולציה וצידד במהלכים הקיינסיאניים של הממשל.
סקרנותי לגבי האיש התעוררה כשנתקלתי באחרונה בציטוט מתוך עדות שהוא נתן בפני ועדה של הקונגרס שניסתה להבין בדיעבד את מקורותיו ושורשיו של השפל הגדול. את השקפתו לגבי הסיבה המשמעותית ביותר להתרחשותו של השפל הגדול הסביר אקלס באופן הציורי הבא: "במשחק פוקר, כשכל הז'יטונים (אסימוני משחק) מרוכזים בצד אחד של השולחן, צד המנצחים, המפסידים יכולים להמשיך לשחק עוד קצת כל עוד מוכנים להלוות להם ז'יטונים נוספים. ואולם אם הם הפסידו גם את אלה, ואף אחד לא מוכן להלוות להם יותר, המשחק נפסק. אז, הן אלה שלוו ז'יטונים והן אלה שהלוו להם נותרים בחוסר כל".
אקלס כיוון בדוגמה הציורית שלו לגאות שחווה המשק האמריקאי בשנות העשרים העליזות, שאופיינו מצד אחד בשגשוג כלכלי חסר תקדים, ומצד שני בגידול ניכר באי השוויון בחלוקת העושר בחברה האמריקאית ובהיקפי האשראי שנטלו חברות ויחידים.
ואז, כשמנגנון האשראי הגיע לרוויה ולא ניתן היה ללוות יותר, צפה אל פני השטח העובדה שחלק גדול מהשחקנים, צרכנים וחברות כאחד, אינם יכולים יותר להשתתף במשחק הכלכלי, והם קמו מהשולחן בחוסר כל, כשהם יוצרים אחריהם שובל של ירידה בביקושים שגרם להאטה כלכלית, שהביאה לצמצום בתעסוקה, שגרם ליציאת שחקנים נוספים מהמשחק, ירידה בביקושים וחוזר חלילה.
אקלס הציע פתרון פשוט: כדי למנוע משבר כלכלי בסדר גודל כזה, צריך למנוע מצב שבו אי השוויון בחלוקת הז'יטונים יגרום למספר גדול של שחקנים לשחק בז'יטונים באשראי, ולפרוש בסופו של יום חסרי כל מהמשחק.
הקשר בין אי השוויון למשברים
הכלכלה, על פי גישתו של אקלס, שונה מקונדיטוריה. גודלה הכולל של עוגת שוקולד אינו קשור למידת השוויוניות של חלוקתה לפרוסות. לעומת זאת, העוגה הכלכלית כולה תתכווץ אם היא תחולק למספר קטן של פרוסות גדולות שמהן ייהנו מעטים, ואילו אחרים ייוותרו עם פירורים.
לא צריך להתבלבל. אקלס לא היה קומוניסט. הוא לא דגל בכך שלכל אחד מגיעה פרוסה זהה, ולא טען שהממשלה היא זו שאחראית לחלוקת עוגות. רחוק מכך. הוא פשוט זיהה עובדה שחוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה הכלכלית - רמות גבוהות מאוד של אי שוויון בחלוקת העושר, כמו זו שאליה הגיעה ארה"ב בסוף שנות העשרים, יביאו מתישהו למשבר והאטה כלכליים.
מי שיבדוק היטב יגלה שבשנים האחרונות גדל מאוד האי שיוויון בחלוקת העושר בארה"ב, ותופעה דומה ניתן לראות גם ברבות ממדינות העולם השלישי.
חלפו כמעט 80 שנה מאירועי אותם ימים, ודבריו של אקלס נשמעים כיום אקטואליים לא פחות. אותם דברים שאמר אז אקלס ניתן לשמוע כיום מפיו של וורן באפט, שאינו נחשד כסוציאליסט. באפט חזר ואמר בשנים האחרונות פעמים רבות שהמס הנגבה ממנו ומרעיו המיליארדרים נמוך כיום מאי פעם, וכי מדובר בטעות קשה.
מי שעוקב אחר מערכת הבחירות הנוכחית לנשיאות ארה"ב מגלה שמתחת לכל מעטי הספין וההבטחות החלולות ("אני אוריד יותר מסים מיריבי, שבכלל יעלה אותם!") ישנה מחלוקת מהותית אחת, שצפה באחרונה אל פני השטח.
משפט אחד שאמר המועמד הדמוקרטי ברק אובמה בדבר צורך בחלוקה מחודשת של העושר (Redistribution of Wealth) הקפיץ את מקיין וחסידיו הרפובליקאים ממקומם.
חלוקה מחדש של עושר? התערבות ממשלתית בניסיון להקטין את אי השוויון? לאנשי מקיין זה נשמע כמו משהו שמנוגד לתפישה האמריקאית.
באחרונה שמעתי אחד מתומכי מקיין מגיב על דברים אלה באומרו: "זה מתאים למדינה כמו... כמו צרפת!". ההבעה על פניו הסגירה ללא קושי את דעתו על צרפת.
השקפתו של מקיין הרפובליקאי שונה בתכלית. עלינו לחלק הזדמנויות, לא עושר, גורסת שיטתו. לכל אחד מגיעה הזדמנות לצבור עושר כזה או אחר. תפקיד הממשלה הוא לייצר שוויון גדול יותר בהזדמנויות, ולא בעושר שנצבר כשאנשים מנצלים את ההזדמנויות האלה.
רונלד רייגן ומלכת הסעד
לחלוקה מחדש של עושר יש קונוטציה ברורה של העלאת המסים מצד אחד, והענקת תשלומי העברה מצד שני. המונח "מלכת סעד", סטיגמה לאם חד-הורית החיה בשכונה גרועה ומתקיימת מקצבאות סעד, חלקן פיקטיוויות, שאותן מממנים משלמי המסים החרוצים שמכספם משולמות אותן קצבאות, נוצל במסעות הבחירות של רונלד רייגן. התחושות השליליות שחלוקת עושר כזו מעוררת בקרב משלמי המסים, במידה רבה של צדק, הן כלי רב-עוצמה בהנעת מצביעים להצביע עבור מועמד המתנגד לכך.
אבל התערבות ממשלתית בחלוקה של עושר אינה חייבת להתבצע דרך תשלומי העברה, מענקי סעד וקצבאות למיניהן. יש דרכים רבות נוספות שמקובלות במדינות מפותחות ומצליחות, ושאינן מקובלות בארה"ב.
כך למשל, הטלת מס בריאות על כלל האוכלוסייה כפונקציה של ההכנסה וקביעת סל שירותים בסיסי מינימלי לו זכאי כל אזרח, בלי קשר להכנסתו, הוא מנגנון מוסכם של חלוקה מחדש של עושר. במנגנון כזה, שרוב אזרחי אירופה (וישראל) נהנים ממנו, וקיומו זוכה לקונסנזוס והסכמה חברתית רחבים, הבריאים ובעלי ההכנסה הגבוהה מסבסדים את החולים ובעלי ההכנסה הנמוכה, כלומר מעבירים אליהם חלק מעושרם. זו חלוקה מחדש של עושר באופן מובהק, שאינה קיימת בארה"ב.
ארה"ב היא דווקא החריגה מקרב מדינות המערב המפותחות בגישתה. ברוב מדינות המערב האזרחים לא יסכימו לממן לאורך זמן קצבאות למי שאינו רוצה לעבוד, אבל מוכנים לסבסד בסכומים גבוהים טיפול רפואי לבעלי הכנסה נמוכה מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשותו - חברתית ומוסרית.
או למשל הטלת מס על דלק ומכוניות מצד אחד, וסבסוד של תחבורה ציבורית מצד שני. גם זו פרקטיקה שמקובלת ברוב מדינות העולם. גם זו צורה של חלוקת עושר מחדש באופן עקיף. מי שיש לו יותר ונוסע ברכב פרטי משלם, ומי שאינו מחזיק רכב מקבל ממנו סבסוד. מובן שבמקרה הזה נכנס גם השיקול הסביבתי, אבל הוא מהווה שיקול משני. גם בזה שונה ארה"ב מרוב העולם המפותח - המיסוי על כלי רכב ודלק נמוך בה מאוד, אך גם הסבסוד לתחבורה ציבורית נמוך.
קרש הצלה צרפתי
ארה"ב עוברת בחודשים האחרונים זעזוע כלכלי עמוק, שמביא לשחיטת פרות קדושות כמעט מדי יום. מדי יום אנו מתבשרים על צעד כלכלי חדש שניתן לקרוא לו "צעד צרפתי". נראה שהמעשה הצרפתי התורן יהיה זריקת קרש הצלה לתעשיית הרכב, כפי שצרפת תמכה בזמנו בחברת רנו כשזו נקלעה לקשיים.
בסביבה כזו גם משנתו של אקלס, הגורסת שכדי להמשיך במשחק צריך למנוע ריכוז יתר של הז'יטונים בידיים מועטות, יכולה לזכות ליותר אהדה. בעוד כמה ימים נדע אם הציבור האמריקאי בחר במועמד התומך במעורבות ממשלתית בחלוקה מחדש של העושר, או שמא הוא מקבל את הגישה הנגדית - שלפיה הממשלה צריכה לסייע ביצירת הזדמנויות, ולא להתערב בתוצאות של ניצולן.
-
הכותב הוא מנכ"ל קומפס השקעות מקבוצת פסגות
-
תשלומי העברה
מענקים שנותנת ממשלה לשכבות חלשות כמו תשלומי אבטלה, סבסוד שירותים ומוצרים וקצבאות זקנה וילדים
-
מהלכים קיינסיאניים
התיאוריה הקיינסיאנית הקלאסית גורסת כי גידול בהוצאות הממשלה בתקופות של שפל עשוי לסייע להוציא משקים ממיתון
האם האמריקאים יבחרו לחלק את העושר מחדש?
דורון צור
2.11.2008 / 8:07