כולם מדברים על טרור

>> אצל לא מעט אנשים מעלה המשבר הכלכלי ההיסטורי לא רק חרדות לפרנסה, אלא גם חששות מפני מלחמה. "המשבר הכלכלי של 1929, שאליו משווים כולם את המשבר הנוכחי, הביא למלחמת העולם השנייה", הם אומרים.

אי אפשר לבטל את הטיעון הזה על הסף. המשבר הפיננסי הופך במהירות עצומה למשבר כלכלי, והוא מייצר אי ודאות, חששות ודרישה לשינויים - גם שינויים פוליטיים. גל הצרות הראשון היה פיננסי. גל הצרות השני המתחיל כעת הוא המשבר בכלכלה הריאלית, והשפעתו על הפעילות, האבטלה ורמת החיים. אבל החשש הגדול ביותר הוא מפני הגל השלישי - אי שקט חברתי, כולל מהסוג הגורם לשפיכות דמים.



ואולם בינתיים כולם מדברים בעיקר על מלחמת חורמה בטרור. לראיה, במה שאמור להיות כנס כלכלי אזורי ולא מפגש פוליטי, בחרו שני האורחים הבכירים שהגיעו - ראשי הממשלה של טורקיה ושל פקיסטאן - להתמקד במאבק במחבלים, לדרוש משאר העולם לסייע ולהצטרף אליהם ואף לאיים על מי שנוהג אחרת.



רג'פ טייפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, קשר בין הכלכלה לטרור כאשר קבע כי הסדר העולמי החדש שיווצר מתוך המשבר הכלכלי דורש דיאלוג בין מדינות - ולשם כך נדרש שלום פעיל ולא מלחמות, קרות או חמות. ארדוגן פנה למדינות העולם בקריאה למאבק מחודש וחריף נגד טרור, וקבע שישנן מדינות, חלקן באירופה, מפנות את מבטן הצדה בהתייחסותן לטרור: "הגיע הזמן לשים קץ למוסר הכפול. מדינות שלא נלחמות בטרור פוגעות בערכים הפנימיים שלהן, וכאשר הן יגלו את מידת הנזק שנגרם להן מקבלה שקטה של הטרור - כבר יהיה מאוחר מדי".



יוסוף רזא ג'ילאני, ראש הממשלה הטרי של פקיסטאן, היה אפילו חריף עוד יותר, וקבע כי מדינתו תנצח במלחמתה מול הטרוריסטים הזרים שזורמים מכל העולם לגבול בינה לבין אפגניסטן. "יש לנו 150 אלף חיילים המוצבים על פני 2,000 ק"מ, ויש לנו 1,000 עמדות צבאיות, אבל בצד של אפגניסטן ישנן רק 100 עמדות. כל הצבאות של המערב נמצאים שם כבר חמש שנים, אנחנו שם רק חמישה חודשים".



ג'ילאני אמר כי יש לארצו את הרצון והנכונות להמשיך בקרב, אך פקיסטאן לא תסבול פעילות צבאית זרה בשטחה. "אנחנו מצפים מהעולם לכבד את הריבונות שלנו".



מרגיע? לא במיוחד, כי ראשי הממשלה פשוט ניצלו את הבמה הבינלאומית ואת תשומת הלב התקשורתית כדי לשדר את המסר החשוב ביותר עבורם, גם בתקופה שבה כולם מדברים על הכלכלה. תזוזות כלכליות חריפות מסכנות גם את היציבות הפוליטית, אבל מול החשש הזה אפשר לפחות לקוות כי במקומות רבים יהיו עסוקים בשנה הקרובה יותר בהתמודדות עם האתגרים הכלכליים, ופחות בהגשמה של שאיפות צבאיות.