אם אנחנו שותפים להפסדים, זכותנו לרסן את הרווחים

>> בארה"ב מתחילים להתייחס לחברת AIG - עד לפני חודש עדיין חברת הביטוח הגדולה בעולם - כאל "חור שחור". הממשל האמריקאי הזרים עד כה 123 מיליארד דולר בניסיון להציל את חברת הביטוח המסובכת, ומנהלה הממונה של AIG כבר הודיע כי בכך לא יהיה די.

אנליסטים של ענף הביטוח, הזועמים גם כך על החברה שדבר מכל הסיכונים האדירים האלה לא הופיע מעולם בדו"חותיה הכספיים, הביעו כבר את דעתם כי אין טעם להמשיך ולשרוף כספי ציבור טובים ב-AIG, כי יכול להיות שאפילו כל ה-700 מיליארד של תוכנית החילוץ לא יספיקו לה.



AIG היתה חברת הביטוח הראשונה מעולם שזכתה להיות מחולצת בידי הממשל האמריקאי, ובעת הנוכחית ברור שהיא לא תהיה אחרונה. הקשר ההדוק בין בנקים, בנקי השקעות וחברות ביטוח, בכל רחבי העולם, הפך את כל השחקנים הפיננסיים למארג אחד שהוא "גדול מכדי ליפול" - כלומר, מארג שהציבור חייב לתמוך בו בעת משבר. בכך נוצרה האי-סימטריה המקוממת, לפיה הציבור שותף בהפסדי החברות הפיננסיות - במיוחד כשההפסדים הללו מגיעים לשיא - אבל אינו שותף ברווח המצטבר שלהן לאורך שנים.



הציבור האמריקאי, ובעקיפין הציבור בעולם כולו, נכנס כיום לנעליה של AIG כמבטחת של סיכוני אשראי - תחום הביטוח שבגללו הסתבכה החברה, ושההפסדים המצטברים בו מאיימים להגיע למאות מיליארדי דולרים - ובעצם משלם במקומה את הביטוח האשראי, שברוב רשלנותה היא הבטיחה לשלם. אם כך, מי צריך בכלל את חברות הביטוח?



השותפות הרת הגורל של הציבור הרחב בהפסדי התעשייה הפיננסית שלו מקבלת במשבר הנוכחי ממדים מפלצתיים, גם בישראל. ישראל הקטנה אמנם עוד לא הוציאה פרוטה מכיסה כדי לייצב את הבנקים או את חברות הביטוח שלה, אבל בפועל היא כבר שילמה. ההתחייבות של קובעי המדיניות להעניק ביטוח גורף לפיקדונות בבנקים (ועל אף שזה לא עלה מפורשות - גם להתחייבויות הביטוחיות של חברות הביטוח) כמוה כהוצאה גדולה מאוד. ביטוח גורף כזה, לו הבנקים היו צריכים לקנות אותו בכספם שלהם, היה עולה להם ממון רב - בוודאי בתקופה קשה כמו התקופה הנוכחית. ישראל מעניקה להם את הציבור הזה חינם לכאורה, בפועל מדובר בביטוח יקר מאוד הניתן על חשבון כספי משלם המסים הישראלי.



לפחות פעם אחת בהיסטוריה שלה מימשה המדינה את ההתחייבוית הביטוחית הזאת, כאשר חילצה את כל הבנקים הגדולים מההתחייבות שלהם לוויסות מניות הבנקים במשבר של 83'. הביטוח ההוא עלה לקופת המדינה מיליארדים רבים של דולרים.



אם הציבור שותף, בכל מקרה, בסיכון של התעשייה הפיננסית - מדוע הוא אינו שותף גם בסיכוי? במלים אחרות: אם בכל מקרה קיומה של התעשייה הפיננסית נסמך בעת משבר על כספי ציבור, מדוע הציבור אינו נהפך לבעלים של התעשייה הפיננסית? אפשר להמשיך ולפתח את העניין הזה ולטעון כי הבנקים, כמו חברות הביטוח, מספקים מוצר שהוא בבחינת "שירות חיוני לציבור". כמו שאי אפשר בלי בתי חולים, ואי אפשר בלי חברת חשמל, אי אפשר גם בלי בנקים - המספקים את חמצן האשראי למשק. אם כך, מדוע הבנקים - כמו בתי החולים או חברת החשמל - אינם נמצאים בבעלות הציבור?



זאת שאלה חשובה, שבוודאי תעלה לדיון בכל העולם בעקבות המשבר הנוכחי. התשובה האחת שאפשר לספק לשאלה הזו היא ההנחה, שבסופו של דבר ניהול פרטי הוכח לאורך שנים כעדיף על ניהול ציבורי, ולכן הציבור לא ייצא נשכר מהעברת הבעלות על הבנקים (ועל שאר השחקנים בתעשייה הפיננסית) אליו. לאורך שנים הדבר יפגע ביעילות התעשייה הפיננסית, ובכך יפגע ביעילות המשקית.



התבונה מחייבת כי הציבור ישאיר את הבנקים ואת חברות הביטוח כגופים פרטיים, אבל הצדק מחייב כי לציבור תהיה זכות לגבי חלוקת הרווחים. אם הציבור נושא בהפסדים בשעת משבר, הרי שהוא זכאי להורות כיצד יחולקו רווחי הבנקים בתקופות שאינן משבר. הדגש הוא על התערבות ברמת חלוקת הרווחים, ולא במנגנון ייצור הרווחים - שיישאר חופשי לחלוטין. למשל, הציבור רשאי להורות כי יהיה גבול עליון לשיעור חלוקת הרווחים של הבנקים ושל חברות הביטוח - בין אם חלוקת רווחים בדרך של דיווידנד, ובין אם חלוקת רווחים בדרך של שכר לעובדים ולמנהלים.



קביעת תקרה לחלוקת הרווחים של התעשייה הפיננסית, בתקופות שאינן תקופות משבר, תשרת שלוש מטרות. ראשית, היא תאפשר לחברות בתעשייה הפיננסית לצבור רזרבות ניכרות שישרתו אותן בעת משבר. העובדה שחברות הביטוח הישראליות הרשו לעצמן לחלק דיווינדנדים גדולים על סמך רווחי 2007, וכעת - בעקבות ההפסדים שנצברו במשבר הנוכחי - נדרשות חלקן להשלים הון שחסר להן, ממחישה עד כמה חשוב לרסן את תאוות הדיווידנדים של בעלי השליטה בתקופות טובות.



יתרה מכך, הטלת מגבלות על חלוקת דיווידנדים תוציא מחוץ לתמונה גם את הנוהג הבעייתי שרווח בשנים האחרונות, של רכישת בנקים וחברות ביטוח באשראי - ולאחר מכן רתימת רווחי הבנק וחברת הביטוח כדי לשרת את האינטרס של בעל השליטה לשלם את ההלוואה שלקח.



שנית, הטלת מגבלה כזו עשויה לפתור את הבעיה שהתגלתה במהלך המשבר הנוכחי - שבו מנהלי בנקים הכניסו את הבנקים שלהם לסיכונים מוגזמים, רק מפני שהרווח קצר הטווח שנבע מכך שירת את הבונוסים שלהם. הגבלה על השכר תיצור הגבלה על התיאבון של נטילת סיכונים מיותרים, וזאת גם ברמת העובדים, גם ברמת המנהלים וגם ברמת בעלי השליטה.



שלישית, הטלת מגבלה כזו יהיה בה משום הצדק הפואטי והצדק החברתי. הצדק הפואטי - שלפחות הציבור יקבל תמורה על נכונותו לממן בכספו את כישלונותיהם של מנהלים ובעלי מניות מנופחים, שנהנו כל השנים משכר ומדיווידנדים מוגזמים. הצדק החברתי - שבאמצעות הגבלת שכר והיקף הדיווינדים, בתעשייה הפיננסית, אולי נצליח להעביר מסר ראוי של מעט יותר צניעות בתחום שכר הבכירים למשק כולו. אולי מכך תתחיל הנורמה של שכר הבכירים להשתנות.



אז נכון, יהיו מי שיטענו כי התערבות בחלוקת הרווח של תעשייה הפיננסית תפגע בניהול של התעשייה - מנהלים טובים יעדיפו לנהל חברות אחרות, ובעלי המניות יורידו את המחירים שהם יהיו מוכנים לשלם עבור בנקים וחברות ביטוח. יכול להיות, אבל לאור הרווחים הנאים שהתעשייה הפיננסית מניבה לאורך שנים, ולאור העוצמה והעניין הרב שהיא מרכזת, קשה להאמין כי בעלי מניות גדולים ומנהלים טובים יחדלו מלהתעניין בה. וזה גם אם יוטל ריסון כלשהו על חלוקת הרווחים בה.