אנחנו מוותרים על כסף, על זמן, על רכוש ולפעמים על חיים - למען משפחה, אהבה, חברות, מולדת, אמונה דתית או אידיאולוגיה. זהו טבעו האמיתי של האדם.
מירב היקרה. את לא חזירה. את לא מספיק קפיטליסטית ולא מספיק עשירה כדי להיות חזירה, אם כי אני מבינה מרשימתך שמדובר במשאת נפש ובמיתוג עצמי נכסף. לאמיתו של דבר, אני מבחינה לא פעם ברשימותייך בסלידה אותנטית שאת חשה כלפי חמדנות יתר ובביקורת ישרה שלך כלפי פגעי השיטה. לעתים עוסקות רשימות שלמות שלך בביקורת על היבטים שונים של קפיטליזם אלים, אלא שתמיד תמיד בסופה של הרשימה תבוא המסקנה החפוזה שבדרך כלל אינה קשורה לטקסט עצמו, והיא כי למרות הכל, זו השיטה ואין בלתה.
כמו ילד המתקשה להירדם בחושך ומרגיע את עצמו: "אין פה מפלצות", "אין פה מפלצות". גם ההנמקות הממוספרות להצדקתו של "הקפיטליזם החזירי" נראות כאילו נכתבו בידי אדם שסדקים מדאיגים ניבעו באמונתו והוא מוצא את עצמו כותב בחריצות, מזכרונו, את עשרת הדיברות, כדי להתחזק.
לשלושה מרכיבים קריטיים מתוך שמונת הסבריך מדוע את קפיטליסטית חזירה, שמחה וגאה אתייחס: על מה שלמדת בחוג לכלכלה, על חירותם של בני אדם ועל טבע האדם.
של מי החופש בכלכלה חופשית?
"אני מאמינה בחופש", את כותבת. "יותר חופש, כך חינכו אותי בבית דמוקרטי אדוק, זה רק דבר טוב", ומציינת את הזכות לבצע "בחירות כלכליות".
לפני כמה שנים, בעודי עיתונאית, מצאתי את עצמי במעלית עם מגי, המנקה של בניין JCS בתל אביב. ידה היתה חבושה והתחבושת היתה אדומה מדם. אחרי הפצרות שלי הסכימה לספר שיום קודם, כששטפה כלים במטבחון של חברת החדשות נשברה בידה כוס זכוכית, היא הובהלה לבית החולים, נותחה ונתפרה בידה. אמרתי לה שהיא זכאית לימי מחלה ואולי אף לפיצוי, ואסור שתעבוד כך, והיא השיבה שאינה רוצה "לעשות בעיות" ולהפסיד ימי עבודה, כי הקבלן יעיף אותה מיד. כשאמרתי לה שאני מתכוונת לדבר עם הקבלן ולהעמידו על חובותיו החוקיות, היא רעדה בכל גופה והתחננה שלא אעשה זאת. זה החופש של מגי, וכמוה יש רבים, רבים מדי.
חופש? חופש של מי? אני מניחה שאת מתכוונת לחופש של מנהל להימנע מיחסי עובד-מעביד ו"להתייעל" באמצעות הוצאת עבודות למיקור חוץ אצל קבלני אדם. האם יש לך מושג בדבר הדיכוי העמוק של עובד קבלן, שהוא יציר אותו "חופש כלכלי"? האם את מודעת לכך שהחיסול השיטתי של העבודה המאורגנת, בשם אותו חופש, הפך את העובדים מקבוצה שיש בידיה כוח דמוקרטי מסוים לשברי אדם, לעבדים?
תהליכים הרסניים שחילחלו גם אל מעמד הביניים - מורים, עיתונאים, מתכנתים, עובדים סוציאליים, אחיות ומרצים - שמפוטרים בכל תשעה חודשים, או מועסקים באמצעות סרסורי אדם עם שמות יפים, בלי לזכות ולו לשמץ של ביטחון תעסוקתי. איזה חופש ואיזו זכות בחירה יש לאדם שאין לו ולו שמץ של ביטחון תעסוקתי, ואפשר להיפטר ממנו כמו שנפטרים מגרגיר אבק, ואילו זכויות רלוונטיות לגביו. זכות הקניין? חופש הביטוי? הזכות לאוויר נקי מעשן סיגריות? אילו בחירות כלכליות ואיזה כושר מיקוח חופשי יש לפועלת בת 50 בשכר מינימום מבגיר, שפוטרה לטובת תופרת סינית בדולר ביום? איזה כושר מיקוח יש לפועלת הסינית? והרי ברור שהחופש לחמוס ולמקסם רווחים בלי גבול הוא עבדותו של האחר.
פרחי הכמורה של כנסיית החוג לכלכלה
את מספרת שבחוג לכלכלה לימדו אותך כי הכל בחיים נמדד ביחס לחלופות, ומונה שתי חלופות: קפיטליזם חזירי מול קומוניזם. אין ברירה את פוסקת, אלא לבחור בין השניים.
אלא שבהכירי היטב את חוגי הכלכלה ואת בוגריהם, אני יודעת בוודאות כי מעולם לא ביקש ממך מרצה לקרוא טקסט כלכלי של מרקס, ואפילו לא טקסט של קיינס. אני מאמינה לך, בצער, שאלה הן שתי השיטות הכלכליות היחידות שסיפרו לך עליהן. על כלכלת השוק למדת ביסודיות כל שנות האוניברסיטה כאילו מדובר באמת קוסמית, נוסחה מדעית; הקומוניזם, במקום להתעמת אתו כהלכה, הוזכר במעומעם על תקן כוחות האופל שמוגרו בידי האביר בעל ההון על הסוס הלבן.
וחמור מכל - איש לא לימד אותך מעולם על הסינתיזה ההגונה והטובה בין שתי השיטות הרעות האלה. על הפשרה שנרקמה אחרי מלחמת העולם השנייה והיא נהוגה עד עצם היום הזה במדינות רבות: מדינת הרווחה המודרנית ברוח הכלכלה החופשית הסוציאל-דמוקרטית. זו שבה ההון מבורך והכישרון מתוגמל, אך בו בזמן המדינה דואגת לכך שכוחות השוק לא יהפכו לכוח דורסני, אלים ונצלני.
כוח מוגזם כזה, הבינו כבר במחציתה של המאה הקודמת, פוגע בדמוקרטיה ומעניק כוח מופרז למעטים על חשבון הרבים, ולפיכך על הריבון, המדינה, לקחת את מקצת ההון הנצבר ולהעניק לאזרחיה באופן אוניברסלי את הזכות לקיום בכבוד.
על יסודות אלה, שעמדו גם בבסיס הציונות הסוציאליסטית, קמה המדינה שלנו. אלה גם היסודות שהיו החיסון שלה עם בוא הטייפון הכלכלי האחרון. אני חושבת, מירב, שאת צריכה לבוא חשבון עם מוריך בחוג לכלכלה שמעלו בתפקידם. בחוגים אלה התרחשה בגידת האינטלקטואלים הגדולה, והם פלטו החוצה פרחי כמורה, מאמינים שוטים, ולא אזרחים חושבים, מנתחים וקוראי תיגר.
גידול ילדים אינו רווחי
את מכירה ב"עובדה" שבני אדם הם חזירים, וקובעת בוודאות ש"תאוות בצע או רווח אישי הם הכוח העיקרי המניע את החיה האנושית". אני בטוחה שלא היית מעלה על דעתך לומר שאת עצמך חיה המונעת בכוח תאוות בצע ורווח אישי. מדוע איפוא את ממהרת להסיק שאחרים הם כאלה? תני לי לשכנע אותך שההנחה שלך בדבר טבעו הנקלה של האדם, העומדת בבסיס אמונתך הכלכלית, היא שגויה.
רוב המעשים שבני האדם עושים אינם כדאיים כלל ועיקר. מאוד לא רווחי ללדת ולגדל ילדים בחברה המערבית. הם לא משתתפים בכלכלת הבית, אוכלים המון ועולים המון. ובכל זאת, אנחנו אוהבים אותם עד כלות, משעבדים את חיינו למענם ומוכנים לעשות למענם מעשים בלתי משתלמים עד אין סוף.
במלחמת לבנון השנייה, בצל הכשל של הצמרת המדינית והצבאית, עשו נערים בני 19 מעשי גבורה הרואיים בלתי משתלמים בעליל וסיכנו ואף איבדו את חייהם כדי להציל את חבריהם הפצועים. אנחנו מוותרים על כסף, על זמן, על רכוש ולפעמים על חיים - למען משפחה, אהבה, חברות, מולדת, אמונה דתית או אידיאולוגיה. זהו טבעו האמיתי של האדם.
על כך את ממש צריכה לבוא חשבון עם החוג לכלכלה. על כך שפיטמו אותך בהנחות מזוויעות על טבע האדם, רק כדי ליצור מסד כוזב לתיאוריות כלכליות שנופחות כעת את נשמתן. אני מודה. גם אני, כשאני מנסה לשכנע בעלי פלוגתא בצדקת דרכי, מוצאת את עצמי משתמשת בנימוקי כדאיות. "תבין," אני אומרת, "זה אינטרס שלך". וזו טעות קשה, שכן נכון ראוי ואמיתי יותר לומר: "תבין, זה לא צודק. לא יכול להיות שאדם כמוך יתן יד לעוול מוסרי כזה".
זה עשוי להיות טיעון מאוד מקורי ולא מקובל, אבל עם זאת, טיעון כה מנצח. כי טבע האדם אינו רע מנעוריו כפי שלימדו אותנו לחשוב אנשי כלכלת השוק האלימה. טבע האדם הוא טוב מנעוריו.
הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה
