ההתנשאות של הבנקים עוד תעלה לנו ביוקר

>> אין ספק, זו שעתם הגדולה של הבנקים בישראל. האמון של הציבור בהם, בניגוד גמור למצבן של מערכות הבנקאות במרבית מדינות העולם, מרקיע שחקים. הם מוצפים בנזילות, לאחר שמפקידים מישראל ומחו"ל מזרימים להם פיקדונות במיליארדי שקלים ודולרים. אפילו הבנקים הגדולים ביותר בעולם, שבעבר נהגו להתנשא על הבנקאות הישראלית הקטנה, מחזרים אחריהם ומבקשים ליהנות מחלק מעודפי הנזילות של הבנקים בישראל.

והכי חשוב - הבנקים מתבשמים כיום מעמדת ה"אמרנו לכם": אמרנו לכם שוועדת בכר תהיה כישלון; אמרנו לכם שאסור לסמוך על שיקול הדעת של הגופים המוסדיים כספקי אשראי; אמרנו לכם שאנחנו מקצוענים בתחום האשראי, ואילו הם (כלומר, הגופים המוסדיים) סתם חובבנים; אמרנו לכם שאנחנו טובים והם גרועים, והנה צדקנו - שוק איגרות החוב הקונצרניות מתרסק, התשואות של קופות הגמל צונחות, החשש הכבד הוא מפני בהלת משיכות מקופות הגמל בגלל ההפסדים הכבדים שהן ספגו בהשקעות באג"ח קונצרניות, שוק ההון חדל עקב כך לתפקד כספק אשראי. אנחנו, הבנקים, נשארנו ספקי אשראי בלעדיים במשק הישראלי.



בהתבשמות העצמית הזו של הבנקים יש לא מעט מהצדק - אין ספק כי בשוק ההון נעשו טעויות השקעה לא מעטות, וכי רבות מהחברות שמכרו איגרות חוב לגופים המוסדיים לא יצליחו לפרוע את חובן. עם זאת, השיעור המלא של הטעות עדיין לא ברור. כלומר, לא ברור אם בסופו של דבר שיעור החובות האבודים שיצטברו בשוק ההון יהיה שונה מהותית משיעור החובות הגרועים שגם הבנקים נאלצו למחוק במשברים בעבר (ראו 2001-2002). בכל מקרה, אין ספק כי הבנקים הם אלה שמחזיקים כיום בעמדת הכוח במשק הישראלי, ואין ספק שהם מנצלים את עמדת הכוח הזו גם כדי להגדיל את המרווחים שלהם באמצעות ייקור עמלות וריביות.



אין ספק גם כי הבנקים שמחים לאידו של שוק ההון הישראלי, שמאז ועדת בכר נהפך מתחרה שלהם בתחום אספקת האשראי. רק שהשמחה לאיד עלולה להשכיח מהם כי הבעיה של שוק ההון הישראלי היא גם הבעיה שלהם. מצבם של הבנקים טוב לכאורה מזה של שוק ההון, משום שהאשראי שהם סיפקו ללווים במשק סופק בתנאים הרבה יותר טובים - לטווח זמן ארוך יותר ובתמורה לביטחונות טובים בהרבה. לכן, כששוק ההון מסתבך בחובות אבודים, לכאורה הבנקים יכולים רק לעמוד מהצד וללעוג לו על כך.



רק שזהו המצב רק לכאורה. בפועל, יש סדרות גדולות של איגרות חוב שאמורות להיפרע ב-2010-2011. עוד קודם לכן, כבר ב-2009, יש סדרות של איגרות חוב בהיקף לא מבוטל של 12 מיליארד שקל שצריכות להיפרע, ובפועל היקף החובות שמוגשים לשוק ההון לפירעון הוא גדול יותר. זאת, כשחברות שחבות כספים בחו"ל באות כיום לגייס אשראי בישראל כדי לפרוע את ההלוואות בחו"ל.



הפירעון של החובות בשוק ההון, המחייב את החברות להשיג לעצמן אשראי חדש לשם פירעון האשראי הקודם, הוא בעיה שצריך להתמודד עמה. הבנקים יכולים לשלוח את שוק ההון להתמודד עם הבעיה שלו לבד, אבל אז יגלו כי השוק מושך להם את השטיח מתחת לרגליים. נקיטת פעולות בידי שוק ההון נגד חברות שלא יפרעו את איגרות החוב שלהן, תביא לפשיטת רגל של אותן חברות - החבות סכומים גדולים לבנקים. אפילו הלווים הגדולים במשק, שחבים לבנקים מיליארדים שקלים רבים, עלולים להימצא בסכנה עקב פעולות גבייה שינקטו נגדם גופים מוסדיים בשוק ההון.



יתרה מכך, גופים מתוחכמים בשוק ההון שנהנים מעודפי כספים (קרנות פנסיה, ביטוחי חיים) אפילו מתכוונים לעשות סוג של ארביטרז' על מצבם העדיף של הבנקים כנושים. כלומר, הם שוקלים לעמוד מהצד שעה שהליכי הגבייה מתגלגלים ולהמתין עד שהבנקים - הנהנים מביטחונות מלאים על האשראי שהעמידו - יתחילו לממש את הביטחונות שלהם. במקום להעמיד אשראי חדש לחברות כדי שיוכלו לפרוע את איגרות החוב שלהן, אותם מוסדיים מעדיפים להשקיע כבר ברכוש של אותן חברות - הביטחונות שלהן - כשהרכוש יוצא למכירה בידי הבנקים.



מה שמסבך עוד את המצב הוא שנפילת המחירים בשוק איגרות החוב מביאה לכך שכל מיחזור חוב בריביות שאינן גבוהות מאוד יסב הפסדים לגופים המוסדיים. שיטת השיערוך הנהוגה בשוק ההון מחייבת אותם למחזר את החוב לפי הריביות הנהוגות כיום בשוק, שהן ריביות גבוהות מאוד. לכן, הסדרים לפרישת חובות בשוק ההון הולכים להיות הסדרים מסובכים ומורכבים במיוחד, שרק הבנקים, עם ניסיונם הרב בטיפול בחובות בעייתיים, יכולים להוביל. זאת בתנאי שבמקום להתנשא יתחילו הבנקים לשתף פעולה עם שוק ההון.