רק באקדמיה מסוגלים להתחרות באוצר

>> לפני כמה שבועות פורסם דירוג האוניברסיטאות של Times Higher Education ו-Guardian. הדירוג כולל את 200 האוניברסטאות הטובות בעולם. במקום טוב בדירוג נמצאות האוניברסיטה העברית (מקום 93), הטכניון (109) ואוניברסיטת תל אביב (114).

ההישג בולט במיוחד כאשר לוקחים בחשבון שברשימה רק מוסדות מעטים ששפת ההוראה בהם, כולל בדוקטורט, מדוברת ונכתבת רק באותה מדינה, ואף אלה ממוקמים בלב אירופה, ואין להן את בעיות הביטחון של ישראל.



באוניברסיטת לונדון, במחלקה המקבילה לחוג שאני עומד בראשו, יש בדיוק את אותו מספר אנשי הסגל שבחוג בתל אביב, אך רק כחמישית ממספר הסטודנטים לתואר שני לעומת החוג בישראל (50 לעומת כמעט 300).



חברי הבריטים נדהמים מתנאי עבודתנו וממספר התלמידים בהם אנו נאלצים לטפל.



כלומר, האקדמיה הישראלית מספקת השכלה גבוהה מעולה, העומדת בסטנדרט בינלאומי גבוה ביותר בעלות זעירה, ומול תנאים אוביקטיוויים (שפה ומיקום) וסוביקטיווים (קיצוצי האוצר). בניגוד לדברי האוצר, האוניברסיטאות בישראל יעילות להפליא. אין זה נכון שיש תוספת ותק לבכירים כי באוניברסיטה כל התוספות ניתנות רק למי שעמד במבחני מצוינות קפדניים ותהליך הקידום אינו תלוי זמן, אלא תלוי בהישגים הנמדדים על ידי ועדות ומגובים בהמלצות בינלאומיות של עמיתים.



קליפורניה, ניו ג'רזי, וגם בריטניה נותנות עצמאות תקציבית מלאה לאוניברסיטאות ציבוריות המקבלות מימון ציבורי. מערכות בקרה חיצוניות לא הוכיחו עצמן: לעתים המבקרים הם בסופו של דבר אלה שלא קודמו כי לא עמדו בסטנדרט מחקרי.



האוניברסיטאות מייצרות תשתית תרבותית, רעיונית, וטכנולוגית למדינה כולה, ומקבלות תלמידים מאוכלוסיות שונות. משרד האוצר מנהל מאבק נגד האקדמיה, המייצגת שירות ציבורי זול ואיכותי. בכך הוא מנסה לקדם אג'נדה ניאו-ליברלית שלפיה, כדברי תאצ'ר, 'אין דבר כזה שנקרא חברה', אלא אוסף של פרטים המנסים לשרוד בעולם הנשלט על ידי חוקי התחרות ללא הזדמנות שווה של ממש.



באקדמיה יש תחרות אמיתית בין רעיונות שונים, בתוך דיון פתוח ושוויוני. לכולם יש מקום לביטוי הוגן - כשכל מרצה מקבל את אותו שכר, גם מרצה לכלכלה הדוגל בשוק חופשי, בדומה לעמדת האוצר. זו תמציתה של חברה דמוקרטית, וה'מתנה' אינה לאקדמיה, אלא לישראלים באשר הם.



הכותב הוא מרצה בכיר וראש החוג בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב