מלך בשר ודם

במבט ראשון הוא לא נראה שונה. עוד פרצוף. פקיד בכיר נוסף בגלריית הפקידים המפורצפים שממלאים את חייו של האדם ונקלעים, בשרירותיות המשועשעת שבה מנהל אלוהים את העולם המוזר הזה, אל צמתים מרכזיים ביום-יום האנושי בחברה התעשייתית. פגשת אלף כמותו לפניו ותראה אלפיים דומים לו אחרי לכתו.



החיים, כמו הפקידים הבכירים, נעים במחזוריות עניינית ונעדרת רגש. פעם תורך על הקרוסלה, פעם תורו. פעם אתה במושב הנהג, פעם הוא. פעם היא, פעם מישהי אחרת. השמות מתחלפים, הפרצופים משתנים - אבל הקונצפציה אינה זזה ממקומה: מעל לכל פקיד יעמוד תמיד פקיד בכיר ממנו, משוכנע שהוא הנרי השמיני, מלך אנגליה, ושכל העובדים תחתיו הם, ובכן, נתיניו.

זה מתחיל בקטנה, כמובן. בימים הראשונים לכהונתו של הפקיד הבכיר הוא נוהג כתייר בארץ זרה. לומד את אורחות המקום, את מנהגי האנשים. לאחר תקופה קצרה הוא מתחיל להיות אמון על שמות הסובבים אותו ועל פני ותפקידי מעגל הסובבים אותם. לא לחינם הוא פקיד בכיר - כישוריו השכליים עונים לדרישות התפקיד. לא יוצאים שבועיים-שלושה והפקיד הבכיר מרגיש בנוח במקומו. הממלכה, הוא לומד לעכל, נתונה למרותו. האשה הצעירה שמתמקמת בתשע בבוקר בשולחן שמחוץ לחדרו היא המזכירה שלו. וכשהפקיד הבכיר עושה שימוש במלה "שלו", הוא מתכוון לכך במובן העמוק ביותר של הבעלות.



במהירות מופלגת הוא מסיר את החומות הפורמליות החוצצות בינו לבין הממלכה והנתינים שניתנו בידיו. הוא אינו מנהל הממלכה. הוא אינו הפקיד הבכיר ביותר בממלכה. הוא הממלכה. הממלכה היא הוא. שניים הם, שהתמזגו לאחד, במהלך פלאי של הלאמת בזק, של זיהוי האינטרס האישי עם זה הארגוני ושל השתלת לבו של הפקיד בגופה של הממלכה. מרחק חודש ימים מכניסתו לתפקיד הפקידותי הבכיר שנשכר לעשות, והפקיד הבכיר שלנו - בדומה לרביזור של גוגול, בדומה לשוטה משירו של ולדימיר ויסוצקי - שוכח איפה הוא מתחיל ואיפה התפקיד נגמר, איפה הבדיה העסקית מסתיימת ומהי נקודת הבראשית של היותו אדם ככל האנשים, ממלכה או לא ממלכה.



ומיום שהוא מכיר בכך שהוא והממלכה אחד הם - הוא מתחיל לנהוג בה כרודן משוגע. כטירן. כירבעם בן נבט. זו זכותו, כמובן. הקיסר מינה אותו לתפקיד. הקיסר בוטח בו דיו שיעשה את מלאכתו נאמנה ושישביח את נכסי הממלכה. שיעמיק מרשרשים בכיסו של הקיסר. שיעבה להתפקע את קופת המזומנים של שליחי האוצר, כשאלה מתדפקים על הדלתות ושואלים את השאלות הקשות. השאלות שמתחילות בכסף, נמשכות בכסף ונגמרות בכסף.



הנה האירוניה הגדולה של המונרכיזם העסקי: מעל לכל פקיד יישב תמיד פקיד בכיר ממנו, ומעל לכל פקיד בכיר מאוד יישב פקיד בכיר בהרבה ממנו, ומעל כולם תמיד יישב איזה קיסר. ומעל לקיסר יישב קיסר חזק ממנו. ומעל לקיסר החזק ביותר יישב קיסר הקיסרים - "השוק". העולם. "הכלכלה". ומעל לכולם - אלוהים, לא לשכוח. אלוהים מסתכל על כולם - גם על אלה שמצפצפים עליו, גם על אלה שכופרים בקיומו.



אבל הפקיד שלנו אדיש להיררכיה הזאת. הוא מצוי אצל הממלכה שהופקדה בידיו, ויש לו נתינים ויש לו כוח לפי חוק הקיסר ויש לו נטייה להתקפי זעם. ומותר לו לזעום! ולהשתולל ולצרוח ככל שיחפוץ, שהרי הוא ה-פקיד ה-בכיר. והמזכירה בכניסה - הא! היא בסך הכל המזכירה בכניסה. והפקיד הזוטר ממנו - הא! הוא בסך הכל פקיד זוטר. כשאתה פקיד בכיר, כל הפקידים מתחתיך זוטרים. כולם כחגבים בעיניך, כולם מדבקות Post it מהלכות, שבראות הפקיד הבכיר אותם חולפים במסדרון מיד ייזכר בדבר הקשור לענייני הממלכה. איזו סיבה לכעוס. איזה מקור לאכזבה, לבוז או לזעם.



והפקיד הבכיר מרבה לזמן את הפקידים הזוטרים ללשכתו. כשאתה פקיד בכיר, אתה מזמן פקידים זוטרים ללשכתך. זה מה שאתה עושה. אתה מזמן אותם ללשכתך כי ככה זה. כי יש לך מזכירה. וכשיש לך מזכירה, אתה מרבה להשתמש בה כדי לזמן פקידים זוטרים ללשכתך. וכשהם מתייצבים, הפקידים הזוטרים בלשכתך, אתה מתחיל לזעום. כל פקיד זוטר הוא עילה לזעם בעיניך. לעתים, כשאתה פקיד בכיר, אתה זועם על כל פקיד זוטר באשר הוא פקיד זוטר מהטעם שהוא זוטר - וזו העילה הגדולה ביותר לכעוס על פקידים זוטרים - זוטרותם.



והפקידים הזוטרים מקבלים עליהם את הכל בהכנעה. הם זוטרים. זה עניינם. זה מקומם בעולם. הם ניצבים בחדרו של הפקיד הבכיר, רועדים - כמה הנאה, כמה תשוקה לחיים, כמה און גברי מעניקה לפקיד הבכיר התמונה של פקידים זוטרים מתייצבים למסדר המפקד בלשכתו, עיניהם מכווצות מאימה, שפתיהם סדוקות מדאגה ומצחם חריצים משוקעים של חרדה. והפקיד הבכיר מתמוגג. אין טעם להתכחש. מדובר בהנאה של ממש - ומתכופפים כשאחד מהתקפי הזעם שלו מתנפל עליהם, כמו הוריקן על חופיה של פלורידה.



"אם אתה רוצה להמשיך להיות פקיד זוטר כאן", אומר הפקיד הבכיר, "אם אתה רוצה להמשיך ולהתפרנס ממקום העבודה הזה. כדאי שתעשה את כל מה שאני מבקש ממך". עוד רגע ויפליט מפיו את ה"ערפו את ראשו!" השמור למלכים קצרי פתיל ולפקידים בכירים שיכורי כוח וידמה לעצמו שהוא ג'ינג'יס חאן, דוהר על סוסו בערבות הרעות של מונגוליה, חרבו המעוקלת מונפת מעל לראשו והוא בדרכו לכבוש את העולם. אידיוט אומלל שכמותו.



ופקידים זוטרים הולכים ופקידים זוטרים חדשים באים תחתיהם. וגם הם זוכים למנת זעמו, לאדנותו ולמפגש עם החרב המתהפכת של הפקיד הבכיר מעל לראשיהם. אם יידרש לכך, הוא אומר בלבו, יחליף את כל הפקידים הזוטרים כולם ואת כל מחליפיהם ואת בני מחליפיהם עד שתתייצב הממלכה, עד שישקוט הסער המשתולל בלבו, התשוקה הילדותית לברוא ממלכה בצלמו, אנשים לפי רצונו, פקידים לפי תכנותו.



אבל הסער אינו שקט. והלב אינו יודע מנוח. הפקידים הזוטרים מטומטמים בני לא יוצלחים המה. כולם. אפסים בני אפסים. חדלי אישים. ומה בכך? שהרי הם פקידים זוטרים! והם ממשיכים להתחלף והוא ממשיך להשתולל ולדהור ולנופף בחרבו ומאמין שלעולם חוסן ולעולם פקידות בכירה.



אלא שאז מתעורר מרבצו פקיד בכיר אחר: הפקיד הבכיר שמעליו. הקיסר, או מי מטעמו. תוצאותיה העסקיות של הממלכה אינן נושאות חן בעיניו. והוא הקיסר. הוא הפקיד הבכיר האמיתי. הוא קורא לפקיד הבכיר ללשכתו - וכאן, גבירותי ורבותי, מדובר בלשכה גדולה במיוחד - מבקש ממנו להניח את ראשו בשקע שהותאם לפי מידת ראשו ומושך במצילה. הרחש הקר של מסע המתכת בתוך המסילה. הצליל העמום של פגיעת הפלדה המחודדת בבסיס הצוואר וקול הנקישה הרך כשהגולגולת נופלת אל סל שהוכן מבעוד מועד. גם מלכים מוצאים להורג. הגיליוטינה עיוורת לדרגים ולתארים. זה סופו של כל פקיד. בכיר כזוטר.



בדרך אל הממלכה, רכוב על סוס שרירי ונסוך ביטחון להתפקע, דוהר כבר פקיד בכיר חדש. הוא עדיין לא יודע להניח את האצבע על הסיבה לכך, אבל איזה זעם כבוש מתחיל להתגלגל בתוכו. זהו פחד הכישלון. פחד הפקידות הבכירה. פחד המוות. הוא הולך אל סבלו. הוא עומד להנחיל לאנשים תחתיו סבל.



וקטנה לסיום



ומארק טוויין אמר: "ההיסטוריה עוסקת בעיקר במלכים, גנרלים, נביאים, נוכלים ושאר טיפוסים מפוקפקים. האנשים המועילים באמת לחברה אינם מעניינים אותה כלל".



shaigolden@gmail.com