הלאמת בנקים היא אמנם אופנה יותר עדכנית בעולם הפיננסי, אבל המשבר הפיננסי הוא הזדמנות טובה לבחון את התהליך ההפוך - הפרטה. מה לא נאמר עליה? שזוהי מכירת נכסי המדינה בנזיד עדשים, שזו דרך להעשיר את בעלי ההון על חשבון הקופה הציבורית, שהיא נועדה לחסל את מעמד העובדים. הכל ידוע. הכל נאמר.
ואמנם, ראינו כבר לא מעט מקרים שבהם הפרטה קידמה מאוד יזמים ובעלי הון ואיפשרה להם לבנות אימפריות עסקיות, וראינו גם מקומות שבהם מקצת העובדים שילמו את מחיר המעבר לבעלות פרטית. מנגד, יש גם מקרים שבהם ההפרטה היתה טובה למדינה, למנהלי החברה ולעובדיה, אבל לא למי שקנה את הסחורה מידי המדינה.
ב-2004 הוציאה המדינה למכירה את בנק דיסקונט, שהולאם על ידה במשבר מניות הבנקים בתחילת שנות ה-80. ח"כ עמיר פרץ, שעמד ערב מכירת דיסקונט בראש ההסתדרות, אמר אז כי "בכל פעם שהמדינה מפריטה חברה ממשלתית היא מעשירה עוד בעל הון".
איש העסקים היהודי-אמריקאי מתיו ברונפמן היה זה שרכש את השליטה בבנק דיסקונט יחד עם שותפו רובין שראן בתחילת 2005. השניים שילמו 1.3 מיליארד שקל בעבור 26% ממניות הבנק, וכן קיבלו אופציה לרכישת 25% מידי המדינה תמורת 1.25 מיליארד שקל.
העסקה שיקפה אז שווי של כ-80% מהון הבנק, ולנוכח הגאות בבורסה ובכלכלה הישראלית נראה היה שהאופציה מגלמת רווח סמוי נוסף לברונפמן ולשותפו. מאז, מניות דיסקונט הספיקו לעלות ולהגדיל את הרווח הפוטנציאלי ממימוש האופציה, ובכך הציגו את המדינה כמי ששוב העשירה מיליארדרים. ואז הגיע המשבר הפיננסי הנוכחי ששינה את כל התמונה.
בנק דיסקונט נסחר בימים אלה בשווי נמוך להחריד של 3.6 מיליארד שקל - כ-39% בלבד מהונו העצמי. הסכום שהשקיע בו ברונפמן (1.3 מיליארד שקל) התכווץ ל-935 מיליון שקל בלבד. ההפסד כמובן גדול יותר אם מביאים בחשבון את עלויות המימון. מאחר שיש משבר עולמי ושווי כל החברות בבורסות בישראל ובחו"ל קרס, זה לא הקטע החשוב בסיפור. שווי של חברות הרי עולה ויורד ובכל נקודת זמן ניתן לעשות ניתוח שונה של כדאיות ההשקעה.
הסיפור החשוב הוא מה קרה בבנק דיסקונט מאז שברונפמן ושות' רכשו אותו. בדרך כלל הפרטה מביאה עמה התייעלות, תחרותיות וחתירה לרווחיות גבוהה שתצדיק את ההשקעה. ההחלטה הראשונה שקיבל ברונפמן היתה למנות את שלמה זוהר ליו"ר הבנק, להשאיר את המנכ"ל גיורא עופר בתפקידו ולהעניק לשניהם הסכמי עבודה חלומיים. הסכם העבודה שלהם מקנה להם אופציות ומאפשר להם לקבל בונוס שמותנה בכמה פרמטרים, ובהם השגת תשואה על ההון בשווי של 85% מתשואת שני הבנקים הגדולים בישראל. ירידת שווי הבנק אמנם פגעה גם בשווי האופציות שלהם, אבל הם עדיין נהנים מהסכם מפנק.
מלבד המהלך הזה לא קרו בדיסקונט תחת בעלותו של ברונפמן דברים מרעישים. הרווחיות אמנם גדלה, כפי שקרה בשאר הבנקים עקב הגאות הכלכלית, אך היעילות של הבנק נותרה הנמוכה ביותר במערכת הבנקאות. איש מהעובדים לא פוטר והבנק נשאר מקום עבודה יציב מאוד בעבור עובדיו. גם עכשיו, כשכל המשק רועד ובכל חברה בוחנים צעדי התייעלות וקיצוץ, ברור לכל הצדדים בבנק שפיטורים לא יהיו שם.
יו"ר בנק לאומי איתן רף שמח לבשר לפני כמה ימים שבנק לאומי לא יצטרף למגמה, והבטיח שאצלו בבנק לא יהיו פיטורים. זה משמח, על רקע שטף ההודעות על פיטורים במשק, אבל צריך לזכור מדוע רף אומר זאת בביטחון שכזה: הסכמי העבודה בבנקים הם הקשיחים ביותר, ומעניקים לעובדים הגנה וביטחון תעסוקתי גם במשברים חריפים מאוד. זה נכון גם לדיסקונט. גם אם רף וברונפמן היו רוצים לפטר עובדים, הם לא היו מצליחים לעשות זאת לנוכח קשיחות הוועדים שלהם.
חיים רומנו, מנכ"ל אל על, שהגיע גם הוא לחברה מופרטת לאחר שזו נמכרה לאחים דדי ואיזי בורוביץ', חש את נחת זרועם של הוועדים כאשר התכתש אתם מאז שנכנס לתפקידו ועד לאחרונה, כאשר הושג הסכם שכר. רומנו נוהג להגיד שאפשר להפוך חברה ממשלתית לפרטית, אבל אי אפשר להוציא מהחברה את התרבות של חברה ממשלתית.
היו בהיסטוריה הכלכלית של ישראל הפרטות שבהן המדינה באמת ניהלה את המכירה בצורה כושלת, לא דאגה לעצמה למנגנוני פיצוי (אפ-סייד) במקרים של רווחים גדולים או סתם מכרה במחירים נמוכים מאוד. אבל התבוננות ארוכת טווח על הפרטות מלמדת על מורכבות הרבה יותר גדולה מסיסמאות פופוליסטיות, הרואות בהפרטה הרס של מעמד העובדים ודאגה לבעלי ההון. ההפסד של ברונפמן על ההשקעה בדיסקונט לא בהכרח יישאר כזה בעוד שנה או שנתיים. השוק הרי יכול להתאושש, וגם הבנקים יתאוששו אחרי המשבר. אבל עד ההתאוששות ועד שההשקעה הזאת תצדיק את עצמה יחלוף זמן רב. בינתיים, הסיכון הוא לגמרי שלו ושל המשקיעים שבוחרים להשקיע במניות של בנק דיסקונט.
מי שמתנגד להפרטה ורואה בה הזדמנות עסקית רק ליזמים עשירים יכול להיכנס בימים אלה לנעליהם של ברונפמן, שרי אריסון - בעלת השליטה בבנק הפועלים - ואחרים, ולרכוש בנקים וחברות בזיל הזול. על המדף מונחת סחורה במחירי סוף עונה. דיסקונט מוצע למכירה ב-39% מהונו, בנק הפועלים מוצע למכירה ב-60% מהונו, ואם אתם מקנאים בצדיק בינו שרכש את השליטה בבנק הבינלאומי ב-50% מהונו לפני ארבע שנים, אתם מוזמנים לרכוש את מניות הבנק כעת בבורסה במחיר יותר נמוך, של 38% מההון. תצאו אפילו יותר מוכשרים מבינו. מוכנים?
מי באמת מרוויח מההפרטה?
סמי פרץ
6.11.2008 / 7:29