חמאסטאן ברצועה, פתחלנד בגדה

החרם הישראלי על ממשלת חמאס החל בינואר 2006, עם ניצחונו של הארגון בבחירות לפרלמנט הפלשתיני והקמת ממשלת חמאס בעזה בראשותו של איסמעיל הנייה. באותה עת עדיין לא אירע פיצול מלא ברשות בין חמאס ברצועת עזה לפתח (הרשות הפלשתינית) בגדה המערבית, וישראל נאלצה לחפש פתרון שיאפשר לה "ללכת עם ולהרגיש בלי" - להחרים את חמאס מבלי לפגוע יתר על המידה בפתח, שעמו המשיכה לנהל מו"מ מדיני.

עו"ד דב ויסגלס, יועצו המדיני של אריאל שרון שבאותם ימים ייעץ לראש הממשלה הנכנס אהוד אולמרט, הגדיר זאת באופן מעורר מחלוקת: הפלשתינאים, אמר, ירגישו כמו בדיאטה - "ירזו אך לא ימותו". בפועל צימצמה ישראל את קשריה עם הרצועה ועם כל מי שהיה מזוהה כאיש חמאס. משרדי ממשלה ועיריות שבראשם עמדו פעילי חמאס מוכרים נכנסו לרשימת המוחרמים, אף שבפועל נותרו מסלולים עוקפים לטיפול בסוגיות בוערות עם נציגים זוטרים יותר במשרדים וברשויות המקומיות שלא זוהו עם חמאס.



במקביל החלה ישראל להקטין בהדרגה את היקף הסחורות שהעבירה דרך המעברים לרצועת עזה. הסנקציות הכלכליות כלפי הרצועה החמירו עם החרפת ירי רקטות הקסאם לנגב המערבי ובמיוחד לאחר חטיפת החייל גלעד שליט ביוני 2006.



נקודת מפנה נוספת נרשמה ביוני 2007, כשחמאס השתלט סופית על הרצועה ולאחר קרבות ירי שנמשכו שישה ימים הכניע את כל כוחות הביטחון של הרשות. הרשות הפלשתינית התפצלה למעשה לשתי מדינות, "פתחלנד" בגדה ו"חמאסטאן" ברצועה. ישראל ניתקה כל קשר עם ממשלת חמאס ברצועה. נשמרו רק מערכות קשרים בודדות עם עובדי מדינה שאינם אנשי חמאס, אך ממשיכים לשאת בתפקידים קריטיים ברצועה, כמו מנהלי המעברים והאחראים על מערכת הבריאות.



במקביל הודק עוד יותר החרם הכלכלי על הרצועה. במקום כ-600 משאיות שנושאות סחורה נכנסו לרצועה מדי יום 50-60 משאיות בלבד. המחנק הכלכלי בעזה גבר והלך. תוך כמה חודשים אזל מהחנויות ברצועה חלק ניכר מהמוצרים. ישראל הקפידה שלא ייווצר רעב ברצועה, אבל מנעה העברת כל מה שהוגדר כ"מותרות", מנעליים וסיגריות ועד בנזין (שהכנסתו הוגבלה מאוד).



ללחץ המתמשך היתה השפעה על החלטת חמאס להסכים להפסקת אש עם ישראל ("תהדיאה") ביוני 2008. זו נשמרת מאז פרט לתקריות מעטות של ירי קסאמים, וישראל שיחררה במקצת את הלחץ על הרצועה. כיום עוברות לרצועה כ-100 משאיות ביום, אבל איש מהצדדים אינו מרוצה. הפלשתינאים טוענים שההסכם אמור היה לאפשר פתיחה נדיבה יותר של המעברים. בישראל כועסים משום שחמאס לא שחרר את שליט (משפחת שליט אף עתרה לבג"ץ בדרישה להחמיר מחדש את הסנקציות במעברים, אך נכשלה בכך) ומודאגים משום שהפלשתינאים מצליחים להבריח סחורות רבות דרך המנהרות מסיני לרפיח.



החרם אינו מלא מסיבה נוספת: ישראל מאשרת מדי חודש העברת עשרות מיליוני שקלים של ממשלת הרשות ברמאללה למקבלי משכורות בעזה. מדובר באנשים שכמעט אינם עובדים בפועל, אבל לרשות חשוב לשמר את נאמנותם ברצועה. סביב המהלך הזה ניטשת מחלוקת חריפה בזירה הפוליטית ובמערכת הביטחון. המבקרים טוענים שמי שנהנה בסופו של דבר מהכסף הוא חמאס, שהסיוע מאפשר לו להקל על המצב הכלכלי ברצועה.