באופן לא מפתיע, ובעיתוי מאוד לא הגיוני, הוחלט שוב, כמעט כמו תמיד על הקדמת מועד הבחירות לכנסת. החלטה אומללה זו, כמו רבות אחרות, מהווה מעין אמירה מתריסה של ילד קטן, הנעמד על שתי רגליו מול המבוגרים המנוסים, ובתמימות ילדותית טוען: "אני יודע טוב יותר מכם".
בתמימות, רוצה לקוות שלא בטיפשות, מישירים מקבלי ההחלטות שלנו עיניהם מול שאר העולם, ומסבירים כי מתוך הכוונות הטובות ביותר, מתוך דאגה לציבור, מתוך דאגה לעתידנו, עכשיו בדיוק הזמן לעסוק בבחירות.
העולם כולו כמרקחה. מידי מספר ימים מתקבלות החלטות כלכליות אמיצות - בלי קשר אם הן נכונות או לא כלכלית - על ידי ראשי הממשלות ושרי האוצר של המדינות המפותחות והמתועשות בעולם. מקבלי ההחלטות בעולם מוכנים לוותר על אידיאולוגיה, מוכנים לסכן את עתידם הפוליטי, הכל למען המאמץ העולמי ליציאה מהמשבר הכלכלי הנוראי, כשכל מי שיש לו נגיעה בהבנה כלכלית יודע להסביר (בדיעבד..) מה קרה, אולם כמעט אף אחד לא יודע להסביר בביטחון מה יקרה.
מדינות העולם בוחנות אשראי, מלאימות בנקים, מזרימות כספי סיוע לחברות כושלות, מטוות תוכניות כלכליות המיועדות להוציא את העולם מהמשבר.
בינתיים גם האבטלה מטפסת, בארצות הברית לבדה נוספו בחודש אוקטובר כ- 200 אלף מובטלים חדשים, תחזית הצמיחה באירופה לשנת 2009 היא 0.11% בלבד, כשבגרמניה ובצרפת החזקות התחזית היא ללא צמיחה, ובבריטניה התחזית היא לצמיחה שלילית. יפן המטאורית סופגת את גלי המשבר גם היא.
אבל אנחנו לא נגועים. אנחנו לא שייכים לעולם. עד לפני כחודש הסבירו הנגיד ושר האוצר כי המשבר יגע בנו רק בשוליים. השקל חזק כפי שלא היה למעלה מעשור, הבנקים שלנו נהנים מחוסן כלכלי, והמיתון הרחק מאיתנו.
הצהרות כאלו נהדר לשמוע, ולא ניתן לזוטות כמו: החלטת בנק UBS להוריד את תחזית הצמיחה לכלכלת ישראל לשנת 2009 ל 1% (בניגוד לתחזית האוצר העומדת עדיין על 3.5%), הפיטורים בארגונים לא מעטים בחודש האחרון, הפסדי קופות הגמל שהגיעו עד ל 20%, והירידה ברווחיות הבנקים לקלקל לנו את החגיגה. את המילה מיתון הס מלהזכיר- מקסימום האטה.
כך גם הפיטורים לא ממש קיימים, יש "התייעלות והעברת קווי ייצור לסין", וגם קופות הגמל וקרנות ההשתלמות לא ממש הפסידו, כי בשנה שעברה הן הרוויחו בממוצע 10%, אז עכשיו זה מתאזן.
התעקשו במו"מ הקואליציוני - יפסידו אחרי הבחירות
לדאבוננו, גם אם יכבירו עלינו מילים מלטפות ומחזקות המציאות היא אחרת. אנחנו לא מנותקים, אנחנו כפרטים וכמדינה - מושפעים כלכלית מההתרחשויות בעולם, עובדה המחייבת את קברניטנו לגלות אחריות לאומית ולהתנהג אחרת. ההיסטוריה שלנו רצופה באירועים ביטחוניים ובמלחמות, שהביאו גם אם לזמן מוגבל לגילוי אחריות מצד מנהיגים ולחבירה למאמץ משותף להתמודדות עם משברים.
לדאבוננו, הפעם לא קרה כך. כל כך קרובים היו מנהיגי המפלגות לסגירת הסכמים, שיאפשרו תקופה של התמודדות עם בעיותינו המדיניות והכלכליות. כל כך קרובים, ועם זאת כל כך רחוקים. כי שיקולים לא ברורים הביאו אותם להתבצר בעמדות לא ברורות.
אלו שיושבים עם היד קפוצה, בצדק בדרך כלל, על תקציב המדינה, ניסו לחסוך סכומים המתגמדים מול סכומי העתק שיבוזבזו על הבחירות. אחרים שלא הסתפקו במה שהוצע להם, יראו כיצד התקציב בסיבוב הבא מתגמד כתוצאה מאותו בזבוז בדיוק.
למסתכל מהצד בחודשים האחרונים הייתה תחושה שכל מה שמעניין את מקבלי ההחלטות זה היום שאחרי - היום שאחרי הבחירות הצפויות, עם התוצאות הצפויות, האמירות השחוקות, חוסר העניין הבולט של ציבור הבוחרים, והקופה הציבורית הצפויה להתדלדל עוד יותר.
עכשיו מתחילה עונת ההבטחות והמכירה הכללית. אחר מכירת סוף העונה הזו נוכל לעקוב בחודשים הקרובים ורק להצטער על מה שאין להשיב. על ההבטחות אין מה להצטער, כי בין כה וכה, מה שמבטיחים לאו דווקא מקיימים.
הייתה הבטחה אחת שדווקא קוימה מאז הבחירות האחרונות: ראש מפלגת האופוזיציה דאז, עמיר פרץ, הבטיח שכר מינימום של 1000$, שהושג בזכות הדרדרות הכלכלה העולמית והדולר. הייתכן שמנהיגנו היו רוצים לראות את המשך התערערות הכלכלה העולמית כדי שהעניים שלנו ירגישו יותר טוב?
ד"ר אורנה לביא שטיינר היא סגנית דיקן בית הספר למנהל עסקים במרכז ללימודים אקדמיים.