לא הרי 2008 כהרי 1929

ב-23 בנובמבר 1954, דילג מדד דאו ג'ונס, החובק את 30 המניות התעשייתיות הכבדות הנסחרות בארה"ב, לראשונה ב-25 שנה, מעל לפסגה שאליה העפיל כחודשיים בטרם ניחתה עליו מפולת אוקטובר 1929.



כשמענטזים מדדי מניות כרקדניות בטן מסוממות ומתזזים שערי חליפין כמטוטלת, עולה וצפה תהייה מאתגרת: האם, כפי שצופים פסימים, ייגזר עלינו להמתין 25 שנה בטרם יבקיע מדד דאו ג'ונס את הפסגה, יותר מ-14,000 נקודות, שאליה נסק ב-9 בספטמבר 2007?

על מה בוכים הפסימים



לדעתם של נביאי זעם, מפולת 2008 והמיתון הבא בעקבותיה אינם נופלים בעוצמתם ממפולת 1929 ומן המיתון רב השנים שגררה: הצריכה והתפוקה מצטמקות ברחבי העולם; התוצאות העסקיות בסימן נסיגה; התמ"גים מתכרסמים; מפעלים פושטים רגל ונסגרים; משקיעים יורדים מנכסיהם; פנסיונרים נהיים דלפונים; נוטלי משכנתאות חדלי-פירעון מפונים מבתיהם ונותרים בלא קורת גג; שוויין של מניות וסחורות נשחק; מחנק האשראי חודר לכל ענפי המשק; שוקי הכספים אינם מתפקדים; הסחר העולמי מתכווץ.



מאזני בנקים (אלה שלא נמחו מתחת לפני האדמה) גדושים בשלדים רעילים של חובות אבודים-מסופקים - מצב הכופה עליהם לחזור על חלונות האשראי של בנקים מרכזיים ושל שרי אוצר, ו/או לתור ברוב ייאושם אחרי שותפים עתירי-הון במדינות המפרץ ובמזרח הרחוק.



עם זה, הסטטיסטיקה היבשה מעידה שמאז מלחמת העולם השנייה, חוותה ארה"ב 10 תקופות שגשוג, שארכו בממוצע ארבע שנים כל אחת, ו-10 תקופות שפל, שארכו כשנה כל אחת בממוצע. גם שתי תקופות השפל 1969-1970 ו-1973-1974, שהשתרעו לאורך שנה ורבע, היו מתונות בהשוואה למשבר 1929. לעת עתה, רחוקה הפורענות המתרגשת על העולם מזו שב-1929, שהשתרכה לאורך יותר מעשור.



עירויי נזילות וקיצוצי ריבית



אל נשכח:



* שבתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, הידרדר תוצרה הגולמי של ארה"ב ב-30%; שגבה בה האבטלה ל-25% מכוח העבודה (לעומת 6.5% כעת); וצנח בה מדד המחירים לצרכן בשיעור דפלציוני של 10% בשנה.



* שבעוד שבשנים הראשונות שנקפו מאז 1929, נקט הבנק המרכזי בארה"ב מדיניות מוניטרית מצרה, וכשהיה פרנקלין דלאנו רוזוולט נשיא ב-1932 הבטיח לצמצם את הוצאות הממשל (למרבה המזל, חזר בו מהבטחתו), בימינו נחלצים בנקים מרכזיים ושרי אוצר בארה"ב ובמדינות אחרות לעזרת המערכת הפיננסית הדוויה בכל הכלים העומדים לרשותם: גילוח סיטוני של שערי ריבית (שייתן אותותיו לא לפני שלהי 2009); הזרמות טריליוני דולרים למערכת הבנקאית; הרחבת בסיס ההון שלה על ידי הלאמתם (או הלאמתם למחצה); הגדלת הערבויות למפקידים מודאגים; וקיצוצי מס, הנועדים לדרבן פעילות כלכלית.



דומה אפוא שכמו שלגרסת זיגמונד פרויד, לעתים סיגר הוא בסך הכל סיגר, ותו לא, לעתים מיתון הוא רק מיתון, שתוחלת חייו אינה בהכרח 25 שנה.



הקפיטליזם - רע במיעוטו



האם הקיץ הקץ על הקפיטליזם?



הניסיון מעיד שחרף החבטות שסופג הקפיטליזם פעם בפעם, תמיד עולה בידו להתאושש ולהביס את חלופותיו. בשנות ה-30 של המאה ה-20 סגדו רבים בעולם המערבי למשטרים כלכליים ריכוזיים כקומוניזם ונאציזם (כך גם בסין, עד שנות ה-90). בלטו בהם ג'ו קנדי, אביו של נשיא ארה"ב ג'ון קנדי, ששירת כשגריר ארה"ב בבריטניה ערב מלחמת העולם השנייה, שניבא ניצחון לנאציזם; והמוני ליברלים תמימים, שראו בקומוניזם נזר בריאה, פתרון אולטימטיווי למצוקות אנוש.



ברבות השנים, התפכחו חסידי הכלכלה הריכוזית מחלומותיהם ואימצו, בלית ברירה, את השיטה הקפיטליסטית, אחרי שהשתכנעו כי חרף מגרעותיה, והן רבות, תיטיב לשפר את רווחתם ורמת חייהם של תושבי העולם משיטות אחרות.



היום מקובל על הכל שהקפיטליזם משווע לטיהור אורוות, הן במישור האדמיניסטרטיווי הן במישור החברתי. במישור האדמיניסטרטיווי, הוא זקוק לשקיפות-יתר, לצמצום מינופים, להידוק הבקרה על המערכת הפיננסית ולחיזוק בסיס הונה. במישור החברתי - לגישור הפער בין עניים לעשירים, להימנעות מהפרטת-יתר של שירותים ציבוריים ולהעצמת השקעות בחינוך, בבריאות ובתשתיות.



מן הסתם, יטרידו סוגיות קוצניות אלה את מנוחתם של נבחרי הציבור בעשור הקרוב.



פרשנים מפנטזים



כשרשמו מדדי המניות בארה"ב ביום שלישי עליות נאות, תירצה אותן התקשורת בבחירתו של מועמד הדמוקרטים, ברק אובמה, לנשיא מעצמת העל. הבלים. שכן:



* הבורסות בארה"ב ננעלו ביום שלישי כשמונה שעות בטרם נודעו תוצאות הבחירות הסופיות;



* ניצחונו של אובמה היה צפוי מראש ולא הפתיע איש;



* וול סטריט מעולם לא צידדה במפלגה הדמוקרטית; על אחת כמה וכמה, בימים טרופים אלה, כשממליצים הדמוקרטים להכביד מסים על בעלי הכנסות גבוהות ולהחמיר את כללי ההסדרה (רגולציה) על כלל המערכת הפיננסית.



בימי רביעי וחמישי, כשרשמו מדדי המניות בארה"ב נסיגות נאות, תירצה אותן התקשורת בכך "שפג קסמו של אפקט אובמה"...