לא לתת לישראל להתייבש

>> ישראל היא מובילה עולמית בנושא שימוש יעיל במים, במיוחד במגזר החקלאי. כיום, כשהכנרת נמצאת בשפל וכשמשבר ההתחממות הגלובלית בפתח, ישראל מחויבת להיות מובילה עולמית בשימוש יעיל במים בכל המגזרים - החל בהשקעה אסטרטגית לשיפור היעילות במשק המים הביתי.

ואולם יעילות אינה יכולה לשמש ככוח יחיד המניע את מדיניות המים הלאומית. שימוש בר קיימא במשאב המים חייב להוות גם הוא גורם מכריע. יעילות השימוש במים מתייחסת ליכולת למקסם את התמורה הכספית למים שבשימוש. מדיניות המים המקומית התבססה על שיקולי יעילות בלבד, ויצרה הצדקה להטות את מרבית המים השפירים בנחלים לחקלאות. אך זהו כשל כלכלי כאשר אנו לא משכילים להעריך נחלים בריאים, סביבות גידול בוציות המטהרות מים באופן טבעי ובתי גידול הנלווים למקורות מים. מרגע שמי הנחלים הוטו ונשאבו, לא ארך הזמן עד שהם נהפכו לאלטרנטיווה זולה להזרמת ביוב ולתעלות ביוב פתוחות.



כלכלת המים שלנו מונחית על ידי הרצון להגדיל את אספקת המים, כך שתענה על הדרישה, במקום להכיר בעובדה שאנו חיים באזור חסר מים, ועל כן אנו נקראים לנהל את הדרישה עצמה. משבר האקלים צפוי להמעיט את זמינות המים בעוד כ-10%-30%, תחזית המחייבת הנהגה פוליטית אמיצה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה יותר הזרמה של מים שפירים לחקלאות, שצריכה להפוך להיות מבוססת בלעדית על מי קולחין. באותה מידה, אין זה סביר שנשטוף את האסלות בעשרות ליטרים של מים שפירים המיועדים לשתייה. פתרונות לחיסכון במים כגון אסלות ללא מים, אספקה מעורבת של מים שפירים ומים ממוחזרים לכל משק בית, מערכות פרטיות לאיסוף מי גשמים, כמו גם מערכות למיחזור מי ביוב שלא משירותים, יפחיתו את צריכת המים השפירים לשתייה מ-140 ליטר ביום לאדם לכ-30 ליטר ביום.



התפלה אינה התשובה. לא רק שמדובר בתהליך יקר בהשוואה לשימוש חכם במים, אלא גם שהטכנולוגיה להתפלה תלויה בשריפה של דלקים פוסיליים. מנקודת המבט של אבטחת מים לצריכה ביתית, עלינו להגביל את כמות המים המותפלים לכ-300 מיליון מטרים מעוקבים לשנה (מלמ"ש) ככמות המקסימלית, וזאת, עד שנוכל להתפיל מים באמצעות אנרגיה מתחדשת. כיום מתפילה ישראל כ-130 מלמ"ש, אבל הממשלה אישרה תוכנית להגדלת נפח ההתפלה לכ-750 מלמ"ש. מדיניות זו, הנותנת להבין שלישראל מים זמינים להתפלה בכמות בלתי מוגבלת, מטעה ומסכלת שימוש מושכל במים.



משק המים נמצא במצב של ניהול בזמן משבר. רשות המים חייבת לשחרר את עצמה מלפיתת הלובי החקלאי, המגן בקנאות על סובסידיות מים והקצאות מים שפירים למגזר החקלאי. לכך יש להוסיף את האינטרסים הצרים של המגזר הפרטי, המעוניין לגרוף רווחים מהקמת מתקני התפלה. דווקא האוצר הוא זה שמנסה להתאים את מחיר המים לעלותם הריאלית ולהגביל את היקף ההתפלה, ובכך פועל לטובת האינטרס הציבורי.



הכותב הוא המנהל הישראלי של ארגון ידידי כדור הארץ במזרח התיכון