מפלצות התהילה

בתחילת השבוע הכריזה סין על חבילת תמריצים כלכליים בשווי של יותר מחצי טריליון דולר. המטרה: לעודד את הצמיחה הכלכלית של המדינה שנחשבת למנוע הצמיחה הגלובלית. תגובת השווקים למחרת היתה נלהבת. בורסת שנחאי זינקה ביותר מ-7%; עליות שערים חדות נרשמו גם בטוקיו ובהודו, ובאירופה נסגר המסחר במגמה חיובית. הריבית הבין-בנקאית המשיכה לרדת.

ואולם התפילה שנושאים המשקיעים בעולם לסין עלולה להתגלות כתפילת שווא. סין היא עדיין כלכלה קטנה בגודלה ביחס לארה"ב וגוש היורו, ובשל כך, גם אם צמיחתה מהירה מאוד, תרומתה פחות משמעותית כאשר השתיים הגדולות ביותר רושמות נסיגה. בעיה נוספת בתפילה לכותל המזרח הזה, היא שסין לא הוכיחה את עצמה כחזקה בשיתוף פעולה כלכלי, ונקטה באמצעים בלתי הוגנים בסחר הבינלאומי.



אך אין להאשים את סין לבדה בהיותה בלתי הוגנת בתחרות העולמית. הרחק מעבר לים, בבירת הקפיטליזם, מתגלה בימים אלה ממש אחד העיוותים הגדולים ביותר של עקרונות השוק החופשי והסחר ההוגן.



עקרונות השוק החופשי אומרים שכל מדינה צריכה להתמקד בדברים שהיא טובה בהם כדי להגיע לאופטימום כלכלי. ארה"ב היא יצרנית הרכב הגדולה ביותר בעולם, וקשה לומר שהיא עושה את זה טוב במיוחד. ענף הרכב האמריקאי נמצא כעת על סף קריסה. במהלך העשור האחרון לא הצליח להפיק רווחים מייצור מכוניות. מה שהחזיק אותו בחיים היה מכירה של SUV - מכוניות גדולות מדי, מזהמות מדי ובטיחותיות פחות מדי; עיסוק בשירותים פיננסיים - הלוואות לקניית מכוניות ומשכנתאות; וסיוע ממשלתי ישיר ועקיף. אם תעשיית הרכב האמריקאית היתה באמת צריכה להתמודד בתנאים של שוק חופשי, היא היתה קורסת מזמן. או שהיתה נאלצת להתייעל.



מה עמד לצדה של תעשיית הרכב? כוח פוליטי. שדולת הרכב בארה"ב היא, קרוב לוודאי, מהשדולות החזקות ביותר בעולם. אחרת, קשה להבין כיצד שרדה תעשייה זו כשהמוצרים שלה בלתי תחרותיים בעליל - בצריכת דלק, בקדמה טכנולוגית, בהתנהגות כביש ובפליטת זיהום. אוזלת היד של הממשל האמריקאי איפשרה ליצרנים להימנע משיפור יעילות צריכת הדלק של המכוניות. בעוד שבאירופה אילצו השלטונות את היצרניות המקומיות להגיע לרמות גבוהות של יעילות בצריכת דלק, על פי חוק, וביפאן הכתיבו כוחות השוק התייעלות בייצור ובטכנולוגיה - האמריקאים המשיכו לייצר מפלצות שתהילתן יצאה כענקיות, חזקות ומנקרות עיניים.



מבנה התעסוקה בשוק הרכב האמריקאי הוא מפלצתי לא פחות. איגודים מקצועיים בעלי כוח אדיר - ותרומה ניכרת, קרוב לוודאי, לאותן שדולות עצמן - הצליחו ברבות השנים להגיע להישגים "אדירים". התעשייה האמריקאית נושאת בהוצאות שכר אדירות ויחס עובדים לתפוקה מופרז ביחס למתחרות הגדולות. איטליה, שסבלה מבעיה דומה, הקטינה משמעותית את היקף ייצור המכוניות והעבירה אותו לשווקים במזרח אירופה, בעיקר לפולין וטורקיה.



כדי לעודד את הכלכלה העולמית, היתה ארה"ב צריכה, תיאורטית, לאפשר לתעשייה הבזבזנית הזו ליפול. אולם מכיוון ש-2.5 מיליון עובדים תלויים בה לפרנסתם, מדובר בהתאבדות פוליטית. ברק אובמה, הנשיא הנבחר, ידוע כתומך בהתאגדות מקצועית. זה הזמן שלו להוכיח שהוא קורץ מחומר מבריק באמת, ולהושיב את נציגי האיגודים ולהבהיר להם, שכדי לא לשלוח הביתה את כל 2.5 מיליון העובדים (כולל בתעשיות הנלוות), הם צריכים לעשות ויתורים - ויתורים גדולים ומרחיקי לכת. אובמה עצמו צריך להפסיק לוותר בכל הנוגע להתייעלות אנרגיה וזיהום אוויר, ולאלץ אותם להיות תחרותיים יותר.



ולכל מי שנעלב בשם רכבו האמריקאי מרובה מחזיקי הכוסות ורחב המושבים, התנצלות: אין לאף אחד ספק שהאמריקאים מסוגלים לייצר מכוניות טובות, חסכוניות ויעילות. כשהם רוצים, הם אפילו יכולים לייצר מכוניות עדיפות על אלה של המתחרים. אובמה פשוט צריך להזכיר להם לעשות את זה.