אושר הסכם הפשרה עם הדירקטורים של הבנק למסחר - ישלמו 12 מיליון שקל לקופת הפירוק

השופטת ורדה אלשיך אישרה היום, "בלב כבד" כלשונה, את הפשרה בין מפרק הבנק למסחר לבין הדירקטורים לשעבר של הבנק. על פי הפשרה, נושאי משרה לשעבר בבנק למסחר - בהם יו"ר הבנק לשעבר שמיל ובר, והמנכ"לו לשעבר משה לייבוביץ - ישלמו לקופת הפירוק 12 מיליון שקל.



ב-2005 הגיש כונס הנכסים הרשמי (הכנ"ר), בתפקידו כמפרק הבנק, תביעה בסך 270 מיליון שקל נגד הגורמים שהביאו במישרין או בעקיפין לקריסת הבנק (חוץ מבנק ישראל). נגד האשמים הישירים במעילה - אתי אלון, עופר מקסימוב ואביגדור מקסימוב - התקבלו פסקי דין ונפתחו הליכי פשיטת רגל. עם חברת רואי החשבון קסלמן וקסלמן נחתמה פשרה שבה שולמו לקופת הפירוק 23 מיליון שקל.



לפני כחודש הגיש הכנ"ר לבית המשפט המחוזי בתל אביב את הסכם הפשרה לאישור, לאחר שביולי השנה אישרה ועדת הביקורת של הבנק את הפשרה. מהבקשה לאישור עולה כי הכסף יגיע משני מקורות: כיס הנתבעים וחברת הביטוח שביטחה חלק מהם באחריות מנהלים.



הטיעון המרכזי של הכנ"ר לאישור הפשרה היה שפוליסת הביטוח היא בבחינת נכס מתכלה: ככל שנוקף הזמן משולמים ממנה כספים, ויש חשש שבעתיד לא ניתן יהיה להשיג כספים אלה - גם אם ימוצה בהצלחה ההליך המשפטי.



אלשיך קבעה בהחלטתה כי היא מאשרת את הפשרה נוכח הסכמת הנושה העיקרי של הבנק, בנק ישראל, ולנוכח סיכויי הגבייה הנמוכים אם יימשכו ההליכים. לדבריה, נתונים שהובאו לפניה מעידים "כי אמנם סיכויי התביעה הינם טובים, אולם מאידך גיסא, סיכויי הגבייה - קרי, היפרעות בפועל מן הנתבעים לאחר ההצלחה בתביעה, הינם פחותים בהרבה, ובעייתיים מאד".



אלשיך ציינה כי חרף העובדה שהפשרה מוסכמת על הצדדים הרלוונטיים, "עלה ספק גדול בכל הנוגע להיבט הציבורי של אישורה כפי שהוצעה". זאת, לנוכח הנסיבות החמורות שהביאו לקריסת הבנק - מעילה שבוצעה לאורך זמן, בהיקף כספי שעלה פי כמה על ההון העצמי של הבנק, בעוד שהדירקטורים לכאורה "אינם מגלים את המעשים הנעשים בעת שהם מופקדים על 'המשמרת' ובזמן אמת". סיבה נוספת לספקותיה של השופטת אלשיך, היתה העובדה שהסכום שישולם במסגרת הפשרה הינו נמוך יחסית לנזק שנגרם.



"קשה היה שלא לתהות הכיצד בוצעה מעילה בהיקף כה גדול, ולאורך פרק זמן כה רב 'מתחת לאפם' של הנהלת הבנק והדירקטוריון שלו, הטוענים כי לא ידעו דבר, והניחו למועלת להמשיך במעשיה בלא הפרעה", קבעה אלשיך. "אין כל צורך להכביר מילים אודות הנזק הכבד שנגרם - הן לקופה הציבורית שנשאה בכתבי השיפוי עליהם נאלץ בנק ישראל לחתום, והן ללקוחות שאמנם זכו בסופו של יום בפקדונותיהם, אולם רק לאחר שהות ארוכה אשר גרמה לחלק מהם נזקים ניכרים, אף מעבר לסכומי הכסף הממשיים", הוסיפה.



אלשיך הוסיפה כי אין ספק שנוצרה תחושה קשה ביותר כלפי הדירקטורים, ובעיקר הבכירים והוותיקים ביניהם - כגון שמיל ובר - בעל הבנק ויושב ראש הדירקטוריון בזמן הקריסה. אלשיך דחתה את טענת בא כוחו של ובר, עו"ד עופר צור ממשרד גורניצקי, לפיה התביעה נגד ובר חסרת יסוד, וקבעה כי לו היו הנימוקים לקבלת הפשרה מבוססים רק על סיכויי התביעה נגד ובר, היא היתה מסרבת לאשר את הפשרה ועומדת על בירור התביעה נגדו. "אם סבור מר ובר, באמת ובתמים, כי בכל הטענות נגדו אין מאומה, וכי דין התביעה כנגדו היה להידחות על-פניה, רשאי הוא להתכבד ולבקש את החרגתו מהסכם הפשרה, כדי שיהא בידו להאבק על הוכחת צדקתו וחפותו בערכאות", הוסיפה.