ההגירה למקסיקו

סומבררו, טקילה, סחר בסמים ואוכל חריף? זה רק מיתוס. נראה שהאהבה האמיתית של המקסיקאים היא לנפצים ולנעליים נקיות. לאורך כל היום וכל הלילה נשמעים בכל עיר וכפר פיצוצים קטנים. לאחר בירור ראשוני מתברר שלא צריך לרדת למקלט, אלא שכך המקסיקאים אוהבים לחגוג, או סתם להעביר את הזמן. ואם לא נפצים, אז בכל חור תמצאו עמדות ניקוי נעליים. בשמש, בגשם וגם כשלמקומיים אין כסף לאוכל - עמדות מנקי הנעליים אף פעם לא יישארו מיותמות, וזה לא משנה אם הנעליים הן בלויות, מקומטות ומתפוררות. נקיות הן יהיו.



טיול של כחודש בארץ הענקית בת 31 מדינות-המחוז מעלה כי ככל הנראה יש בה חלוקה לא רשמית לשתי יישויות: מקסיקו האותנטית, הילידית וקשת היום, ומקסיקו של החופים - גן העדן לתיירים, הטורקיה של האמריקאים. שם אתה בעצם ארנק מהלך, המחירים מאמירים פי שלושה, הסטנדרטים של המחייה גבוהים הרבה יותר וכולם דוברי אנגלית רהוטה.

פיצוציות מהלכות במקסיקו סיטי



כדי להימלט מאימת החגים החלטנו, הבתזוג ואני, להרחיק ורצוי כמה שיותר. בחרנו את המסלול שאותו הלונלי פלאנט מכנה "הדרום הרחוק של מקסיקו". קצת תרבות, קצת עתיקות וקצת חופים להתפנק עליהם בסיום.



את הטיול התחלנו במקסיקו סיטי - ואם חשבתם שתל אביב פקוקה, חכו עד שתגיעו לבירה המקסיקנית. נחיתה בלב הכרך הענק המונה כ-18 מיליון תושבים משאירה אותך פעור פה לנוכח הערבובייה המסחררת של אנשים, מכוניות, קולות, צבעים וריחות. וכך, בעוד כלי הרכב מנסים לפלס דרכם ללא הצלחה בהמון, עוברים בכל פינה צעירים המתפקדים כפיצוציות מהלכות, כשמרכולתם - חטיפים, פירות, סיגריות וצעצועים - תלויה על צווארם.



התיירים הבאים למקסיקו סיטי מתרכזים ב"סנטרו איסטוריקו" (המרכז ההיסטורי). זהו אזור של 34 גושי בניינים מכל התקופות, שבו נמצאים הכיכר המרכזית (הסוקאלו) וארמון הנשיאות לצד מבנים עתיקים, מסעדות ומלונות.



המקסיקאים הם עם פטריוטי מאוד, ודגלי המדינה ניבטים מכל עבר. הסמל שעל הדגל, עיט העומד על קקטוס ואוחז בנחש בשיניו ובטפריו, היה הסימן שאותו חיפשו האצטקים ששלטו באזור מקסיקו סיטי במאה ה-15 ותחילת המאה ה-16. מראה כזה היה מורה להם, לפי אמונתם, להקים במקום עיר חדשה. בכל יום מתקיים בסוקאלו מפגן צבאי מרשים, שבמהלכו מורד הדגל הענק שבכיכר, מקופל על ידי החיילים לקול תרועות חצוצרות ומוכנס לארמון הנשיאות.



ממקסיקו סיטי אנחנו לוקחים אוטובוס מקומי לטיאוטיווקאן, העיר העתיקה הנמצאת כ-50 ק"מ מהבירה. היא הוקמה בסביבות 200 לפני הספירה, ושם תמצאו את פירמידות השמש (השלישית בגודלה בעולם) והירח המרשימות, שנבנו בין 150 ל-600 לספירה. שווה גם להגיע למוזיאון האנתרופולוגי העשיר במקסיקו סיטי, שמחוץ לו ניתן לחזות במופעי רחוב ילידיים, כמו ארבעה אינדיאנים שצונחים אט-אט מעמוד בגובה עשרות מטרים לקול חילוליו של חברם שנשאר בראש העמוד, או ריקודים וטקסים אינדיאניים אחרים. אך אל תבנו על תעודות סטודנט או אחרות להוזלת מחירים. המקסיקאים נהנים לציין בחיוך שהם מקבלים רק תעודות מקומיות.



גם ישראלי מכוער יכול להיות ברבור



לאחר מקסיקו סיטי עזבנו את האזור העירוני ולקחנו אוטובוס של שש שעות לאזור היותר כפרי, לעיר הקולוניאלית והשלווה וואחאקה. הבתזוג מדקדקת בבחירת המלון, בוחנת את הניקיון, ורק לאחר מכן אנחנו מתמקמים.



ככלל, המלונות (ברמה הבינונית) במקסיקו הם סבירים בהחלט. ב-30-50 דולר ללילה תוכלו לישון במקום נקי עם שירותים פרטיים ומים חמים. ישנה רק תעלומה אחת: למקסיקאים חיבה עזה לברבורים. כמעט בכל מלון שבו שהינו המגבות נחו על המיטה כשהן מעוצבות כברבורים. לכו תדעו, אולי זהו רמז לכך שכל ישראלי מכוער יכול ליהפך לברבור.



לוואחאקה, העיר עם הרחובות הצרים שנחשבת בירת התרבות המקסיקאית המודרנית, אנחנו מקפידים להגיע ביום ראשון, שכן בכל יום ראשון מתקיים בכפר הסמוך טלאקלולה שוק צבעוני מאין כמותו, שבו תמצאו מוצרי בד ועור מכל הסוגים, אלכוהול ביתי וגם דיסקים, פומפות, תרוודים והרבה אוכל. דוכני מזון מוצבים לכל אורך השוק, כשברוב הדוכנים נמצאת אשה בגיל העמידה שעושה מנגל ומציעה בשר העטוף בטורטייה. למי שמעז, נערות צעירות מסתובבות בין האנשים עם משהו שנראה כמו פיצוחים אדמדמים. בירור קצר מעלה שזהו צ'יפולינאס - חגבים מטוגנים בצ'ילי.



אנו ממשיכים לתצפית יפה על וואחאקה והאזור ממונטה אלבן (ההר הלבן) - עיר שנבנתה על ידי שבט הסאפוטק שחי באזור במאה השביעית לפני הספירה. כדי לטייל קצת באזור וואחאקה לקחנו טיול יומי. בבוקר הועמסנו על ואן מלא בתיירים, אך לאחר נסיעה קצרה הורדנו מהוואן והועברנו למכונית פרטית. זהו מהלך קצת מטריד בהתחשב בכך שהסטטיטיקה מורה על ארבע חטיפות מדי יום ברחבי מקסיקו, אבל מסבירים לנו שאנחנו היחידים באותו יום שהזמינו את הטיול המקיף, כך שבעצם קיבלנו מדריך פרטי.



המדריך, אפולו, מתגלה כבחור אדיב ביותר ובעל אנגלית רהוטה שמעניק לנו יום קסום, שכולל מעיינות חמים (שהם בכלל קרים), נוף עוצר נשימה וביקור בכפר אורגים ובחווה לייצור מסקאל - אחיו של הטקילה, המיוצר גם הוא מצמח האגבה. לפני החזרה לעיר אנו עוצרים בכפר אל טולה - שם נמצא אל ארבול דל טולה (העץ של אל טולה), עץ האחואחואטה (סוג של ברוש) שנחשב לעץ הרחב בעולם - בעל היקף של 58 מטר. הוא מתנשא לגובה של 42 מטר וגילו בין 2,000 ל-3,000 שנה.



וואחאקה היא עיר יפה בעלת כיכר מרשימה, מופעי רחוב ומסעדות טובות. לגבי האוכל, נו, טוב. בהתחלה נחמד לאכול קצת טורטיות, אבל זה קצת נמאס כשמתברר שטורטיות, בוריטו, אנצ'ילאדות וטאקו זה בעצם אותו הדבר - עוף או מחית כלשהי מגולגלת בבצק. אכילה במסעדה מקומית לעולם תלווה בילדים ומבוגרים שייגשו אליך ויבקשו כסף. הגדילה לעשות אשה אינדיאנית שניגשה לשולחננו בעודה מניקה את תינוקה המגודל ודרשה מאתנו אוכל. "טורטייה! טורטייה!" היא צעקה עלינו. כשהגשנו לה אחת היא המשיכה לצעוק: "קון טומאטה! (עם עגבנייה!) קון טומאטה!"



טקסים אינדיאניים בכנסייה



מוואחאקה לקחנו אוטובוס של 12 שעות לעיר סן קריסטובל שבמדינת צ'יאפאס. כל עוד נוסעים באוטובוסים של המחלקה הראשונה, הם נוחים ונעימים. בתחילת הנסיעה עבר אדם וצילם את הנוסעים במצלמת וידאו. לא ידענו אם לחוש ביטחון לנוכח המחזה או שמא זו תהיה מזכרת מהנסיעה האחרונה בחיינו.



סן קריסטובל היא עיר נוחה לצאת ממנה לטיולים רבים באזור. היא חביבה על התרמילאים, ומציעה מגוון רחב של מסעדות ובתי קפה. אפשר למצוא שם אפילו ישראלי שהשתקע במקום ומציע פלאפל וכן מסעדה לבנונית. טיול חובה באזור הוא שיט בקניון סומידורו הסמוך. תמורת 18 דולר לוקח אותנו טרנזיט לתחילת הקניון, שם אנו עולים על סירה קטנה ושטים לאורך הקניון כשעתיים, כשבנוף הירוק משתלבים מפלים, תנינים וציפורים דורסות. בדרך חזרה לעיר השמים מתקדרים, גשם מתחיל לרדת וערפל מכסה את כל האזור. אני יושב מאחורי הנהג ולא רואה כלום מלפנים. לנהג זה לא מפריע להישאר על 100 קמ"ש ולהמשיך לעקוף.



בטיול במדינות מתפתחות אי אפשר להימנע מנחשולי הישראלים שמכים גלים-גלים. לאחר שיחה קצרה עם זוג הולנדים שאלה אותנו הבחורה "מאיפה אתם?" ולמרות שהחלטנו לפני הנסיעה שנהיה, ליתר ביטחון, מקפריסין, השבנו "מישראל". "מה זה? כולם פה מישראל?" היא רטנה בצחוק. או שלא.



ליד סן קריסטובל ישנו כפר ילידי בשם צ'אמולה, שמקיים מעין אוטונומיה שבטית משלו. מדריכי הטיולים מסבירים שניתן לבקר בכפר, אך מזהירים שלא לנסות בשום פנים ואופן לצלם, כי אז אנשי המקום יחטפו את המצלמה ולא יהיה עם מי לדבר. אנחנו משלמים 16 דולר על סיור בכפר, אך אנשיו חוסמים אותנו בכניסה. הם רוצים שגם מדריכי הטיולים ישלמו. אין מה לעשות, גם הם משלמים. המדריכים מבקשים מאתנו לא לתת כסף לילדים שיעוטו עלינו, ומסבירים שהמדינה משלמת להורים כדי שישלחו את ילדיהם לבית הספר. כך שאם הילדים יאספו יותר כסף ברחוב - הוריהם יעדיפו לא לשלוח אותם לבית הספר.



בצ'אמולה ישנה "כנסייה אינדיאנית", שמזכירה כי אף שמקסיקו היא מדינה קתולית אדוקה - מאז הכיבוש הספרדי ב-1521, הנצרות במדינה עדיין מתערבבת עם טקסים אינדיאניים עתיקים. הכנסייה בכפר מתפקדת למעשה כבית חולים, שאליו מגיעים חולים מקומיים ומקיימים טקסים שהם מאמינים שירפאו אותם, הכוללים מלמול תפילות תוך סיבוב תרנגולת מעל ראש החולה ושתיית משקה שחור מתירס, שהוחלף בשנים האחרונות, משיקולים של טעם, לקולה. כשהתפילה מסתיימת והתרנגולת ספגה, לפי האמונה, את המחלה, הורגים אותה ומקנחים בפוש - משקה אלכוהולי מקני סוכר.



בבוקר שלמחרת אנו רוצים לצאת לטיול באזור המפלים, מרחק כמה שעות נסיעה מהעיר. במלון אומרים שכדאי לוותר. הכפריים שליד המפלים דורשים מהמדינה תמלוגים וחוסמים את הדרך. למרות הביטחון האישי הגבוה שמלווה את הטיול במדינה, נראה שהמקסיקאים, שמקפידים להציב שוטר בכל רחוב ובכל צומת, עדיין מתקשים להשתלט ולהשליט סדר על כל אזורי הכפרים.



לילה בג'ונגל



מסן קריסטובל אנחנו יורדים לכיוון החלק הטרופי של מקסיקו, כשבדרך לעיר פאלנקה אנחנו עוצרים ליד המפלים הגועשים אגואה אזול ומיסול אה. פאלנקה היא עיר קטנה שנראית כמו מחנה פליטים, אך לידה ישנו אזור ג'ונגל הנקרא אל פאנצ'אן, שם נבנו בקתות שבהן אפשר להעביר את הלילה.



נחמד לבלות יום בג'ונגל, אבל מזג האוויר, הריח והיתושים מבהירים שלילה אחד יספיק לחוויה. בצמוד למקום ישנה עיר עתיקה ויפהפייה של בני המאיה - שבנויה במעבה הג'ונגל. שרידיהם של מאות מבנים פזורים על פני שטח של 15 קמ"ר, שהוכרז כפארק לאומי, ובו ציפורים נדירות, קופים ופרפרים כמעט בכל הצבעים.



מפאלנקה אנחנו לוקחים אוטובוס לנסיעה של 11 שעות שתוביל אותנו לחופים הקאריביים של מקסיקו. אנחנו יורדים בעיר הקטנה טולום, שהחופים בה אמורים להיות הבתוליים ביותר והיא מפורסמת בזכות העתיקות הבנויות על חופיה. הכוונה היתה להישאר בה, אך מתקפת יתושים והעובדה שהיצע המלונות מוגבל לחדרים ב-150 דולר ללילה או לקבאנות ללא חשמל מכריעים אותנו. אנחנו ממשיכים לעיירת החוף הסמוכה פלאיה דל כרמן, שם מצאנו באינטרנט מלון מפנק ב-50 דולר ללילה.



סניף וולמארט בפלאיה דל כרמן מסמן לנו שכאן מסתיים הטיול של מקסיקו הילידית. העיירה, שפעם היתה כפר דייגים קטן בן מאות אנשים, נהפכה בעקבות מגיפת התיירות לעיר בעלת הגידול השנתי הגדול בעולם, וכיום יש בה 60 אלף תושבים. לאלה יש להוסיף אלפי תיירים שמתקבצים במדרחוב אחד עמוס מסעדות, מועדונים וחנויות מזכרות. בשיטוט במדרחוב נצמד לאוזני מקומי. "קוקאין? קנביס? גוד פרייס!" הוא לוחש.



לפלאיה רצועת חוף גדושה מלונות וממנה אפשר לקחת מעבורת לאי קוסומל, שבו יש אתרי צלילה ושנירקול יפים. אנחנו מעדיפים לשנרקל בסמוך לעיר, במקומות הנקראים סנוטות - מערות נטיפים תת-מימיות, שבני המאיה ראו בהן פתח לעולמות תחתונים. הצלילה במקום לא מומלצת לקלסטרופובים, וגם לא כדאי לבצע במערות תנועות חדות, כדי לא לחטוף איזה נטיף בראש. "הוא ילמד בדרך הקשה", אומר המדריך לבתזוג, כשהוא תופס אותי משפשף את פדחתי מכאב.



למחרת מגיע יום פינוק. בין טולום לפלאיה ישנה לגונה מרהיבה שמשמשת גם פארק מים, אך כזה ללא מגלשות, הנקרא של-אה. תמורת 75 דולר ניתן לשנרקל בלגונה, לצאת למסע אבובים, לשוט על קיאק, לצפות בדולפינים ואה, כן, לאכול ולשתות כל היום במסעדות בופה ובארים גדושים שייקים ואלכוהול.



קח לך אשה ובנה לה אי



את פלאיה אנחנו עוזבים לטובת קנקון הנמצאת מרחק שעה נסיעה ממנה, אך לא מתעכבים בה, בינתיים, ולוקחים מעבורת לאיסלה מוחרס (אי הנשים), אי קטנטן שאורכו 8 ק"מ ורוחבו 500 מטר. האגדה מספרת ששם השאירו שודדי הים הספרדים את מאהבותיהם כשיצאו לבזוז.



נראה שמאז הכיבוש הספרדי לא ידעה מקסיקו כיבוש כזה כמו שעשו הישראלים לאי. באיסלה הרגועה ישנם חופים לבנים עם עצי קוקוס ואפשר לצעוד לתוך הים מאות מטרים, והמים יישארו בגובה הברכיים. אני מתמקם מול האופק ולפתע שומע רעש מוזר של חבטה. אגוז קוקוס נחת לצדי. כדי לא להיכנס לסטטיסטיקה של 80 הרוגים בשנה מנפילת אגוזי קוקוס ברחבי העולם, אני מחליט לשמור מרחק מהעץ בעל השלכת המסוכנת.



כלי התחבורה העיקרי באיסלה הוא מכונית גולף. התיירים יכולים לשכור מכונית כזו בכ-40-50 דולר ליום ולשוטט ברחבי האי. מאיסלה אנחנו מחליטים לעשות גיחה אחרונה לאתר ארכיאולוגי - לעיר המאיה העתיקה צ'יצ'ן איצה. אנחנו מצטרפים לאוטובוס מלא תיירים שלא מפסיקים לצלם בזמן הנסיעה. מיד כשאנחנו מגיעים לצ'יצ'ן איצה מתחיל גשם אדיר. אין לאן לברוח ומאות התיירים מנסים לתפוס מחסה תחת עצים מזדמנים, כאשר מקומיים זריזים מציעים מעילי גשם חד פעמיים ב-5 דולרים.



רטובים עד לשד עצמותינו אנחנו מחליטים להתפנק ביום האחרון ולקחת מלון יוקרתי בקנקון. בעיר אינספור מלונות מכל הרמות, קניונים מפוארים וסניפים של מסעדות אמריקאיות. מה שחסר כיום לקנקון הוא חופים, שנשטפו ונפגעו בצורה קשה על ידי הוריקן ווילמה ב-2005, כך שמלונות רבים שוכנים ממש על המים, ללא רצועת חוף אמיתית.



הלילה האחרון מוקדש ליציאה למועדון הלילה המפורסם בקנקון - הקוקו בונגו. הרחוב נראה כמו לאס וגאס, המוני תיירים ויחצ"נים מסתובבים הלוך ושוב ותור אינסופי משתרך מחוץ למועדון. אנחנו מצטרפים לחבורת ישראלים שמנהלת מו"מ עם אחד היחצ"נים על מחיר הכרטיס. המחיר הנקוב הוא 50 דולר, אבל לאחר שעה של התמקחות ועוד שעה בתור אנחנו נכנסים פנימה תמורת 38 דולר.



בתוך המועדון הענק והדחוס אנחנו פוגשים את תאומיהם המקסיקאים של אלוויס פרסלי, מייקל ג'קסון, מדונה, פרדי מרקורי, ביטלג'וס, הדמות מהסרט "המסכה" ורבים אחרים. הקהל משתולל. מהתקרה צונחים רקדנים ולוליינים, ולעינינו מתרחשים קרבות מהסרטים "ספיידרמן" ו"מטריקס". ההופעות נמשכות מ-23:00 עד 02:00 בתוכנית משומנת היטב, כשלאחר מכן נהפך המקום למסיבת ריקודים סוערת.



כשיצאנו מהמועדון לפנות בוקר כבר חשבנו שראינו הכל, אבל בעצם לא ראינו כלום, אלא רק קמצוץ מהרוח וההוויה המקסיקאיים. לא נורא. חגים עבריים יהיו גם בשנה הבאה.



מקסיקו



אוכלוסייה: 110 מיליון



שטח: 1.9 מיליון קמ"ר



מדינות מחוז: 31



בירה: מקסיקו סיטי



עצמאות: 1810



משטר: רפובליקה פדרלית



מטבע: פסו (דולר אחד שווה כ-12.5 פסו)



יצוא לארה"ב מסך היצוא: 87%



מקסיקאים העובדים בארה"ב: כ-15 מיליון



מספר טורטיות הנאכלות מדי יום: כ-1.2 מיליארד



טיפים



לינה:



מלון נעים וסביר עם שירותים פרטיים ומים חמים עולה 30-50 דולר ללילה. כדאי לנסות להזמין מקום באינטרנט, כדי לא להיתקע בלי מלון לאחר נסיעה ארוכה ומתישה. המלונות היותר טובים מציעים מחירים מיוחדים למזמינים חדרים באינטרנט.



אוכל:



ארוחה משביעה עולה 5-10 דולרים לאדם. המנות בדרך כלל חריפות, ולכן כדאי לוודא מראש את רמת החריפות. ברוב המסעדות יש תפריטים באנגלית וכדאי לדרוש אותם. המסעדות בחופים יותר יקרות ואף כוללות את הטיפ (10%-15%) בתוך החשבון.



תחבורה:



התחבורה במקסיקו נוחה. בתוך הערים כדאי להשתמש בתחבורה הציבורית, הזולה עשרות מונים ממוניות מזדמנות. אוטובוסי המחלקה הראשונה הבינעירוניים (OCC, ADO) הם נעימים ובטוחים, ונסיעה של כ-10 שעות תעלה כ-40 דולר לנוסע.



קניות:



כדאי לבצע את הקניות בשווקים של הכפרים והערים היותר קטנות והפחות מתוירות. אל תבצעו את הקניות בחופים, שם המחירים מאמירים פי שניים ושלושה. התמקחו על כל דבר ועל כל מחיר, אפילו במקומות שלא נראה לכם הגיוני להתמקח בהם, כמו מלונות וסוכנויות השכרת רכב. המחירים שתשיגו יהיו נמוכים בהרבה מהמחירים הנקובים.



אתרים:



באתרי העתיקות מומלץ לשכור מדריך דובר אנגלית. ללא הדרכה הטיול יהיה שיטוט סתמי שיסתכם בבהייה בפירמידות ובמקדשים. מדריך ששוכרים בעיר ממנה מגיעים זול ממדריך מזדמן באתר. בעונה החמה כובע וקרם הגנה הם חובה, ואילו בעונה הגשומה חשוב להביא מטרייה או מעיל גשם. כרטיסי סטודנט לא יקנו הנחה כי המקסיקאים מקבלים רק תעודות מקומיות.



כדאי להביא מישראל:



תכשירים נגד יתושים הם צורך קיומי במקסיקו. העקיצות בכל זאת יגיעו, אבל תכשיר טוב ימנע מהחופשה ליהפך לסיוט. שווה להביא מהבית גם משקפת ושנורקל. בחופים רבים יש אתרי צלילה, וציוד ביתי יקל על הכיס ויהיה בונוס במקומות שבהם אי אפשר לשכור ציוד.