ביי ביי לקוריאנים

>> טיימינג זה הכול בחיים, או חשוב לפחות כמו אבא עשיר. האל הטוב לא חנן אותי בזה או בזה. הכול היה מוכן לקראת המעבר מתל אביב לירושלים. הסתיימו שנתיים של מגורים בעיר החטאים, שבהן ש', אשתי, הקפידה ליהנות בעוד אני מגיע מדי ערב מהעבודה בשעות בהן הציפורים ישנות, רק כדי לראות תל אביבים מאושרים מבלים בזמן שאני מחפש חנייה.

לא מזמן מצאתי עבודה בירושלים, ומכיוון שאת תל אביב אני חווה בעיקר בעיניים עצומות, גמלה בלבנו ההחלטה לבחור באופציה שפויה יותר. ואכן, נראה סביר בהרבה לעבור לירושלים ולבלות פחות שעות בניקור על הכביש ויותר שעות ערני כבצל.



לאט-לאט נשלמו ההכנות: דירה חמודה עם מרפסת הצופה לבית המחוקקים נשכרה, המובילים הישרים (יש דבר כזה) הוזמנו אחר כבוד לבצע את מלאכת ההעברה, והמעסיק של ש' הצהיר, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי גם בסניף הירושלמי יש די עבודה כדי להעסיקה ולפרנסה.



והנה אנחנו חוזרים לטיימינג החמקמק. אני חושב שזה היה יוסי בובליל שאמר ש"החיים זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות", או שאולי זה היה היפי אחד, ויוסי בובליל רק אמר "סוטול, סוטול, סוטול". לא זוכר. שבוע לפני המעבר עוברים בעבודה מסרים חשאיים על פיטורים בהיקף של עשרות אחוזים.



ואני, בקור רוח, מעביר את המסר לש'. הגלגלים בתנועה ולנו לא נותר אלא לחכות שייעצרו. נוקפים הימים, ישיבות מרתוניות של בכירי החברה, מצגות על רה-ארגון והיפו-שרגון של החברה, ישיבה של כלל העובדים עם המנכ"ל המיועד, שמאשים את שער הדולר במצב (נושא היעדר מכירות נפסל על הסף כסיבה למשבר).



ואני בשלי. שלו כנזיר בודהיסטי על רטאלין, מודיע לבוס שלי שאני זקוק ליומיים חופש לצורך המעבר ומנסה לפנטז על נסיעה של עשר דקות לעבודה. אם אני רק מוצא פתרון לאחסון האופניים, הבטחתי לעצמי, אני מתחיל לרכוב לעבודה. אז מה אם אסריח קצת. ממילא הריח לא עובר במייל, וגם אם היה עובר, בטח עד יפאן זה כבר היה מריח כמו לבנדר.



והנה היום האחרון לפני חופשת מעבר הדירה מגיע, הבוס מזמן את כולם לחדר הישיבות. אני לא מוותר ובטוח שהוא חייב לשוחח עם כולנו על יום הכיף ועל איזו סדנת שוקולד אווילית לבניית רוח צוות. האחרים נראים קצת פחות כמו אלישה סילברסטון, ואני כנראה הקלולס היחיד בחדר. האווירה מתוחה, הבשורות ברורות. חודש הודעה מראש, מיילים לפרידה מהקוריאנים, הפולנים, המקסיקאים, הבריטים וכל שאר הנוכרים ופגישה מלבבת עם אשת משאבי האנוש.



נו מילא, מהמיטה למטבח זה פחות מעשר דקות נסיעה, ואת האופניים אני יכול לקחת ללשכת התעסוקה.



הערות, הארות והצעות עבודה: ido999@gmail.com