איך מטפלים במשבר

"המפולת הזאת מאוד הוגנת", כתב באחרונה אד ירדני, אסטרטג השקעות מהמפורסמים ביותר בארה"ב. "היא הצליחה לפגוע בכל המשקיעים בצורה שווה. אפילו המשקיעים העשירים בקרנות הגידור לא הצליחו להימלט ממנה. לאף אחד לא היה סיכוי להסתתר ממנה".

כמובן שירדני צודק. המפולת הנוכחית באמת לא פסחה על אף משקיע, ובניגוד גמור לרושם שעלול להיווצר - האלמנות והיתומים של קרנות הפנסיה ומנכ"לי הבנקים הגדולים, מסובכים בה כמעט בצורה שווה. רק שפה גם נגמרת השוויוניות ביניהם, משום שלמנכ"לי הבנקים יש יכולת ישירה להגיע לקובעי המדיניות בירושלים וללחוץ עליהם, ואילו לאלמנות והיתומים אין.

כך, מנכ"ל בנק הפועלים, צבי זיו, קרא בסוף השבוע שעבר בוועידת ראש הממשלה לכך ש"הון ושלטון צריכים לשבת ביחד ולמצוא פתרון מיידי למשבר". מנהל בכיר בבנק אחר היה יותר בוטה ממנו (כמובן, שלא לייחוס), כאשר אמר לנו: "אני מסתכל סביב ואני רואה שאף אחד פה לא מטפל במשבר, וזאת אינה סיבה לאופטימיות. אצלנו בבנק הורדנו את מתן האשראי למינימום - המצב הוא מסוכן מדי, וחובתנו לשמור שהבנק לא ייחשף לסיכונים מיותרים".

המפולת בשוק ההון הוציאה כליל את שוק ההון מהמשחק של אספקת אשראי למשק. הבנקים נמצאים כרגע בעמדה של ספקי האשראי היחידים - קו החמצן למשק מצוי כרגע רק בידיהם. כאשר הבנקים בוחרים לחסום את החמצן למשק, או לפחות בוחרים להכריז כי הם מפסיקים את הזרמת החמצן, הם חותמים בכך את דינו של המשק הישראלי להיקלע למשבר. לשאלה אם פעולה כזו מקטינה את הסיכון שאליו חשופים הבנקים, או שמא היא דווקא מגדילה את הסיכון שלהם, אין עדיין תשובה ברורה. מה שברור הוא שבדרך, האיום על הפסקת האשראי מצליח להלחיץ מאוד את משרד האוצר ובנק ישראל.

"הסנדק ותשעת עוזריו", כתב על כך ירדני, כשהוא מתייחס דווקא לשר האוצר האמריקאי הנרי פולסון (הסנדק) ולתשעת הבנקים הגדולים בארה"ב, שקיבלו מפולסון לפני כמה שבועות הצעה "שאי אפשר לסרב לה". משמע, האוצר האמריקאי הזרים להם 125 מיליארד דולר בתמורה לרכישת מניות בכורה בהם, בין אם הבנקים הגדולים חפצו בכך ובין אם לא, במטרה לתמרץ אותם לחזור ולהעמיד אשראי. בכך קיווה האוצר האמריקאי גם להכריח את הבנקים הגדולים לחזור ולהזרים אשראי למשק האמריקאי הלחוץ, וגם הבטיח כי הבנקים "הגדולים מכדי ליפול" אכן לא ייפלו. בדרך הוא גם חיזק אותם באמצעות הזרמת הון וגם חייב אותם לרכוש את הבנקים הקטנים מהם שקרסו.

כלומר, הבנקים שהם גדולים מכדי ליפול נהפכו לעוד יותר גדולים, עד שירדני העלה את החשש שתשעת הבנקים האמריקאיים הגדולים פשוט כבר יותר מדי גדולים. "אנחנו בסכנה שהם ייהפכו למאפיה רבת עוצמה", המשיך ירדני את המשל שלו. "כאשר במקום שהממשלה תפקח על הבנקים, הבנקים בעוצמתם הם אלו שיפקחו עליה".

אין לנו שום כוונה להחיל את הנמשל הזה גם על ישראל, שבה יש חמישה בנקים גדולים - כולם עם קשר ישיר למקבלי ההחלטות, וכולם כרגע במעמד של מונופול אשראי מוחלט. אין לנו שום כוונה להשליך את הנמשל הזה לגבי ישראל, וגם לא לגבי ההצעות החוזרות ונשנות מכיוון המגזר העסקי - בתמיכה ברורה של הבנקים - הקוראות לממשלה להתערב בשוק איגרות החוב הקונצרניות, ולבלום את ירידות המחירים בו באמצעות פרישת רשתות ביטחון שונות לאג"ח.

אין לנו שום כוונה להתייחס לנמשל כלשהו, אלא רק לשוב ולהתייחס לניסיון המצטבר בארה"ב בנוגע לטיפול במשבר הפיננסי. העובדה שהטיפול האמריקאי במשבר היה רצוף טעויות כבר אינה שנויה במחלוקת. לפחות בטעות אחת האוצר האמריקאי הודה שלשום בפה מלא, כאשר אמר כי ניסיונו לקנות "נכסים רעילים", כלומר אג"ח מגובות במשכנתאות אבודות מהבנקים האמריקאיים - נכשל. במקום לקנות ניירות ערך גרועים ממאזני הבנקים, החליט הממשל לעבור לתמוך במתן אשראי לצרכן האמריקאי, באמצעות תמיכה בחברות כרטיסי האשראי וחברות המעמידות אשראי לרכישת מכוניות והלוואות לסטודנטים.

הידד לאמריקאים. אפילו הם הבינו כי חילוץ של הבנקים ושל המוסדות הפיננסיים מהשקעות גרועות באג"ח גרועות אולי מועילה למוסדות הפיננסיים, אבל לא מועילה כלל לצרכן הסופי. מיטב כספו של משלם המסים האמריקאי עלול היה לזרום כך לכיסי הבנקים והמוסדות הפיננסיים מבלי שיצא לו דבר מכך. אז במקום לתמוך בניירות הערך הגרועים, החליטו האמריקאים לתמוך ישירות בצרכנים שלהם.

הפעם אנחנו כבר לא מתכוונים לעמוד בפיתוי שלא לבצע את ההשלכה הישראלית לכך. ההשלכה היא ברורה: פרישת רשת ביטחון לאג"ח הקונצרניות משמעה שהממשלה תקנה איגרות חוב גרועות ותעביר את ההפסדים עליהן לידי משלם המסים. למשלם המסים לא ייצא שום דבר טוב מכך. כספו הטוב של משלם המסים הישראלי צריך לשרת אך ורק את האינטרס הישיר של הצרכן הישראלי: עידוד המשק באמצעות השקעות ממשלתיות נבונות בתשתית, סיוע לעסקים קטנים ובינוניים שאינם מצליחים לקבל אשראי בבנקים, סיוע לישראלים במציאת עבודה בתקופה שבה האבטלה גואה (הנה ההזדמנות לפרוש סוף סוף את תוכנית ויסקונסין בכל רחבי ישראל) והעמקת הסיוע המעודד עבודה.

אפילו אם יגיעו מים עד נפש בשוק ההון הישראלי, ושוק האג"ח הקונצרניות יקרוס, הנוסחה של לסבסד את הנצרך ולא את המצרך צריכה להישמר. אם נורא חשקה נפשו של המשק ברשת ביטחון, אז ניתן לשקול רשת ביטחון להבטחת החוסכים לפנסיה מפני הפסדים - לפחות זוהי רשת סוציאל-דמוקרטית, שבה כספי משלמי המסים חוזרים ישירות אליו. אבל בוודאי שאסור להשקיע כספי מסים ברכישת אג"ח גרועות של חברות גרועות, מידי מנהלי קופות גמל גרועים שמלכתחילה לא היו צריכים להשקיע בהן.

"אני אוהב לקרוא היסטוריה, אבל אני בכלל לא אוהב לחיות את ההיסטוריה", כותב ירדני. "כמובן, אנחנו יכולים ללמוד מההיסטוריה איך להיחלץ מקריסות פיננסיות - אבל למה לא למדנו איך להימנע מהן מלכתחילה? אולי זה חלק מהמבנה הגנטי שלנו, או שמא - חלק מהמבנה הגנטי של מנהלי הבנקים ושל כל מי שמנהל כספים של אנשים אחרים. אלא אם מדובר במנהלים הגונים במיוחד, או מפוקחים במיוחד, ניהול של כספי אחרים נוטה תמיד להסתיים רע. לכן, עם כל אמונתי העזה בשוק החופשי, התעשייה הפיננסית עשויה להיות היוצא מן הכלל היחיד לכך".

אין לנו אלא להצטרף לירדני: לא מענג לחוות את ההיסטוריה, ועוד פחות מענג לגלות כמה רע ניהלו עבורנו מנהלי ההשקעות את כספי הפנסיה שלנו. לכן, אין לנו שום סיבה לשלם את מיטב כספנו כעת, כדי לאפשר לאותם מנהלים לחמוק מהתוצאות של ההשקעות הגרועות שהם עשו עבורנו.