1,200 קרנות, 80 חברות מנהלות ומשבר כלכלי אחד גדול

>> תעשיית קרנות הנאמנות נקלעה למשבר קשה, הקשה ביותר אי פעם. נשאלת השאלה למה זה חשוב ולמי זה משנה? האם העובדה שכמה מנהלי השקעות לא יקבלו בונוסים השנה, או שבעלי חברות לניהול קרנות נאמנות לא ימשכו דיווידנדים, צריכה להטריד את כל עם ישראל?



התשובה היא שהמשבר חשוב ומשנה, ולא בגלל הבונוסים. קרנות נאמנות אמורות להיות מכשיר השקעה זמין ויעיל לציבור הרחב, לצורך השקעה בשוק ההון. הן משרתות צורך של שני הצדדים: המשקיעים יכולים להגדיל את הונם באמצעות תשואה חיובית על ההון המושקע, והחברות הנסחרות בבורסה יכולות לגייס כספים שיעזרו להן לצמוח - כך שבעתיד הן ירוויחו יותר.

הציבור הרחב יכול אמנם להשקיע בבורסה באופן ישיר, ללא התיווך של הקרנות. ואולם בהנחה שמנהלי הקרנות עושים את עבודתם נאמנה, ושהציבור הרחב אינו משקיע מקצועי - התוצאה של השקעה ישירה תהיה טובה פחות למשקיעים. ולמרות זאת, הציבור משקיע באמצעות קרנות נאמנות בהיקף נמוך מכפי שמקובל לחשוב.



בעיתונות נהוג לכנות את קרנות הנאמנות "מכשיר ההשקעה הפופולרי בקרב הציבור", אך בעשר השנים האחרונות השקיע הציבור רק 3%-7.5% מנכסיו הכספיים בקרנות אלה. מדובר בנתח קטן מאוד, בוודאי בהשוואה לארה"ב, שבה כ-50% מנכסי הציבור (כולל כספי IRA) מושקעים בקרנות נאמנות, כולל קרנות כספיות.



יש להניח שנתון זה עמד לנגד עיניהם של רוכשי הקרנות הבנקאיות, ובעטיו הם הסכימו לשלם בעבורן סכומי עתק. ואולם בינתיים נראה שהמטרה שלשמה נרכשו הקרנות הולכת ומתרחקת מהם.



קרנות רבות, מעט כסף



יותר מ-1,200 קרנות - המנהלות ביחד כ-100 מיליארד שקל - מתחרות כיום על תשומת לבו של המשקיע; המשמעות: כ-80 מיליון שקל בממוצע לקרן. ואולם הנתונים מלמדים עד כמה המספר הממוצע הזה מטעה. הקרן הגדולה ביותר (פסגות כספית שקלית) מנהלת יותר מ-8 מיליארד שקל, בעוד שבשני שלישים מהקרנות מנוהלים פחות מ-30 מיליון שקל, ולכ-100 קרנות (8%) יש נכסים בהיקף של פחות ממיליון שקל.



מעבר לפגיעה במנהל הקרן, היקף הנכסים הנמוך גורר תופעות לוואי. אחת מהן נוגעת לשכר הנאמן, שנהפך לגבוה מאוד. שכר הנאמן נקוב באחוזים משווי הקרן, אך כולל גם תעריף מינימום של כ-2,500 דולר בשנה. יותר מ-500 קרנות אינן עוברות את רצפת שכר הנאמן, ולפחות 350 מהן משלמות שכר מינימום. התוצאה: תשואת הקרן נטו למשקיע נפגעת מאוד, מאחר ששכר הנאמן בפועל הוא 0.5%-5% בשנה, במקום 0.05%-0.1% כפי שהקרן הצהירה בתשקיף שתשלם.



היקף נכסים נמוך מאוד פוגע גם באפשרויות ההשקעה של המנהל, במיוחד בתקופות משבר, כשנדרשת רמת נזילות גבוהה יחסית כדי להיענות במהירות למשיכות כספים של המשקיעים.



בקרנות אורחות הבעיה חמורה אף יותר. קרנות אלה מעבירות למנהל המארח אותן (המנהל הפורמלי של הקרן מבחינת החוק ורשות ני"ע) חלק מדמי הניהול שהן גובות. ואולם גם בהסכמים אלה נקבע ברוב המקרים סכום מינימום - ולכן כ-40% מבין כ-150 קרנות אורחות מביאות כסף מהבית כדי לשלם למארח. וכך, אף שממנהל אורח נחסכות חלק מההוצאות התפעול, קשה לו מאוד לגבות דמי ניהול נמוכים.



היקף נכסים נמוך עלול לפגוע באופן משמעותי במשקיע, אף שלא מדובר בעצירת משיכות מהקרן, או חלילה במעשה פלילי. מכירים את הסוחר שאומר: "לי זה עולה יותר"? להערכתנו, לא נפריז אם נאמר שלכשני שלישים מהקרנות (כ-800) זה באמת עולה יותר.



האפיק המנייתי הנמוך אי פעם



שינויים גדולים עברו על תעשיית הקרנות ב-15 השנים האחרונות. בסוף 93', רגע לפני המפולת שהחלה בפברואר 94', היתה התעשייה בשיאה. לאחר כשנתיים של עליות שערים נכסי הקרנות גדלו מאוד ופעילים חדשים הצטרפו לחגיגה. מאז גדל מספר הקרנות מכ-250 ל-1,200, ומספר המנהלים גדל מ-49 ל-80 (כולל אורחים).



עם זאת, הנכסים המנוהלים בקרנות גדלו במונחים ריאליים רק במעט. בסוף 93' ניהלו הקרנות 71 מיליארד שקל (במונחי 2008) וכיום הן מנהלות כ-100 מיליארד שקל. כלומר, בשעה שמספר הקרנות גדל פי חמישה כמעט, נכסי הקרנות גדלו פי 1.4 בלבד.



למעשה, המצב גרוע אף יותר: בעוד שב-93' משקלו של האפיק המנייתי היה כ-60% מהתעשייה, כיום משקלו כ-7%. במונחים כספיים מדובר ב-44 מיליארד שקל בקרנות המנייתיות ב-93' (במונחי 2008), לעומת כ-7 מיליארד שקל בלבד כיום. יתרה מכך, משקלו של האפיק המנייתי כיום הוא הנמוך אי פעם.



השינוי החד בהתפלגות הנכסים בקרנות משפיע הן על הסיכון הממוצע בתיק ההשקעות של הציבור והן על ההכנסות של מנהלי הקרנות. באופן מסורתי, ככל שרמת הסיכון של הקרן נמוכה יותר - כך נמוכים דמי הניהול שהקרן גובה. הרציונל שמאחורי נוהג זה הוא שיש לגבות דמי ניהול פרופורציונליים לתשואה.



וכך, קרוב לרבע מהנכסים בקרנות אינם מניבים הכנסות כלל, מעט יותר מרבע מניבים דמי ניהול של 0.13%-1%, עוד רבע מניב דמי ניהול של 1%-1.4% ורבע נוסף מניב 1.4%-3%. דמי הניהול הממוצעים (משוקללים) שגובים מנהלי הקרנות מסתכמים כיום בפחות מ-1%, לעומת כ-1.6% בתחילת השנה, והם מייצרים הכנסות שנתיות של פחות ממיליארד שקל, לעומת כ-2 מיליארד בסוף 2007.



דמי הניהול האלה הם מהנמוכים שידעה תעשיית הקרנות. עם זאת, מאז רפורמת בכר ומכירת הקרנות הבנקאיות לגופים פרטיים ולחברות ביטוח, נרשמה עלייה בהוצאות - הנובעת מעמלת ההפצה שמשלמות הקרנות לבנקים (0.4%), עמלת יצירות לרשות (0.03%) והעלייה בהוצאות השיווק, השכר והרגולציה.



המשקיעים צריכים להיות מודאגים



השפל שבו נמצאת תעשיית הקרנות צריך להדאיג את המשקיעים. הרווחיות הנמוכה של הענף כבר פוגעת בטיב המוצר. בשוק שבו אפשר למדוד מוצרים, לדרג אותם ולהשוות ביניהם כל יום, הגופים הקטנים נחלשים והולכים, וכוח התחרות שלהם פוחת. היחידים שיש להם כיום מספיק רזרבות, המאפשרות להם לספק מוצר איכותי ולספוג את הפגיעה בהכנסות, הם הגופים הגדולים.



קשה להיחלץ מהמעגל הזה, המחליש את החלשים ומחזק את החזקים, אך חשוב לזכור שבעולם אידיאלי נחוצים יצרנים מסוגים ומגדלים שונים. לכן השיטה צריכה לאפשר זכות קיום לכולם.



האם רפורמת בכר, שיזמה את מכירת הקרנות הבנקאיות לגופים פרטיים, נכשלה? האם היא היתה מיותרת? לא ולא. הפסדים גדולים נגרמו למשקיעים גם ב-94'. הרפורמה היתה הכרחית ביסודה, שכן הפרדת הגופים המייעצים מהגופים המנהלים את הכסף היא צעד ראשון - הכרחי אך לא מספיק - לצורך מתן ייעוץ מקצועי ואובייקטיווי. את הסיבות למשבר הפוקד את קרנות הנאמנות כיום צריך לחפש במקום אחר.



-



הכותבת היא מנכ"לית קרנות מידע זהב, המדרגת את קרנות הנאמנות בישראל