בשלושת החודשים האחרונים רכשו חברות מאיגרות החוב שלהן בסכום של כמיליארד שקל. קנייה ממוצעת נעשתה סביב מחיר של 30-45 אגורות לכל שקל, ולכן החברות מחקו חוב של 2.5-3.5 מיליארד שקל. כך מעריכים בשוק ההון.
"מי שלא קונה את איגרות החוב שלו במחירים של היום הוא פשוט אידיוט. מדובר בהזדמנות למחוק חוב בשליש ממחירו ולרשום רווח הון גבוה. כל חברה שיש לה כסף חייבת להשקיע אותו באיגרות החוב שלה עצמה, שכן שום עסק לא יניב רווחים ותשואות בהיקף דומה לתשואות שמתקבלות מרכישה חוזרת". כך אומרים שני בכירים בשוק ההון.
רכישה עצמית של איגרות חוב היא בעצם מחיקה של חובות, במחיר נמוך יותר. כשחברה זקוקה לכסף, היא יכולה לגייס אותו משני מקורות: אשראי בנקאי וגיוס כסף מהציבור באמצעות הנפקת איגרות חוב שמחזיקים קרנות פנסיה, קופות גמל, ביטוחי חיים וקרנות הנאמנות. איגרת החוב שמייצגת את החוב של החברה נסחרת בבורסה.
מתחילת אוגוסט איבד מדד התל בונד 40 (הכולל את 40 סדרות אגירות החוב של החברות הגדולות בבורסה) כ-34%, ומדד התל בונד 60 איבד 25%. פירוש הדבר הוא כי החוב של החברות נסחר כיום במחיר נמוך בהרבה לעומת המחיר המתואם. המחיר המתואם של האיגרת ("פארי") מביא בחשבון את זכות המשקיע לקבל תשלומי ריבית, קרן והצמדה למדד.
בשל ירידת המחיר, עולות התשואות שמציעות איגרות החוב, לעתים לעשרות אחוזים, ופירוש הדבר הוא כי מי שירכוש את האיגרות ויחזיק בהן עד יום הפדיון עשוי לרשום רווחים גבוהים, לעתים של פי 2 ופי 3 על ההשקעה. הבעיה היא שהתשואה תגיע רק בתנאי שהחברה המנפיקה תוכל להחזיר את חובה למחזיקי האיגרות.
הירידה במחירי האיגרות כלומר הירידה במחיר החוב של החברות מאפשרת לחברות שיכולות לעשות זאת למחוק חובות בזול ולרשום רווחי הון גבוהים. רווחים אלה נובעים מכך שהן לא יצטרכו לשלם בעתיד את קרן ההלוואה ואת הריבית עליה. המחיר הוא תזרימי שכן רכישת איגרות חוב מצריכה הוצאה כסף מזומן באופן מיידי.
מהלך של רכישת איגרות חוב נחשב בשוק ההון ללגיטימי במיוחד: הוא מראה שלחברה יש די כסף מזומן שהיא יכולה להוציא וכמובן - הוא נעשה בהליך רגיל של קנייה ומכירה, בהתאם להיצע וביקוש. מהלך שנחשב לפחות לגיטימי הוא בקשה להסדר לשמיטת חובות בו החברה מעוניינת להחזיר רק חלק מהחוב.
למה הם מוכרים?
הגופים היחידים שעומדים בפני החברות הם המשקיעים המוסדיים, המנהלים את קופות הגמל, קרנות הפנסיה, ההשתלמות והנאמנות. הם אלה שמחזיקים (בשם הציבור) באיגרות החוב והם אלה שיחליטו אם להיעתר לבקשה של חברה למחול על חובותיה. אלה גם הגופים שמוכרים בשוק את האיגרות גם כן בהוראת הציבור שמושך כסף.
עם תשואות יפות כל כך ועם הערכות שלא הרבה חברות יגיעו למצב של פשיטת רגל, נשאלת השאלה מדוע מוכנים המשקיעים המוסדיים למכור את איגרות החוב בחצי מחיר.
"למען האמת, איש מהמשקיעים המוסדיים אינו מעוניין למכור את האיגרות, אבל כולנו עבדים לפדיונות" אומר בכיר בשוק ההון. "כשמדובר בניהול תיקים אישי, אפשר לשכנע ולהסביר, אבל כשלקוח ניגש לבנק ונותן הוראה למכירת קרן הנאמנות שלו אני חייב לספק נזילות ולמכור כל מה שיש לי, גם אם אני חושב שזו טעות.
"האירוניה היא שהציבור פועל מהבטן, נותן הוראה למכירת הקרנות ובכך משחק לידיהן של החברות הגדולות שקונות את החוב שלהן בזיל הזול". פעיל אחר מסביר כי אם זרם הפדיונות היה נעצר, מנהלי ההשקעות היו מחזיקים את איגרות החוב ומאפשרים לעמיתים להרוויח את כל הערך הגלום בהן.
ולמרות הרכישות, ההשפעה שלהן נותרת עדיין בשוליים: לראיה, אין שום חברה שרכשה איגרות חוב ויצרה בכך הסתערות על האיגרות. "אם היינו רואים איתות מהחברות הגדולות, הכל היה נראה אחרת. הבעיה היא שהגדולים שומרים את הכסף לצורך פעילות או לצורך פדיון האיגרות, ולא קונים היום - פשוט כי אין כסף", אומר בכיר אחר.