>> מהו המשותף לבוצואנה, ברזיל, סין, סינגפור, קוריאה, עומאן, מלטה, אירלנד, יפאן או ישראל? כולן מדינות שעשו קפיצת מדרגה כלכלית. ב-60 השנה האחרונות היו בסך הכל כ-20 מדינות שחוו את התופעה הכלכלית יוצאת הדופן הזאת.
צריך להבין, כמעט כל מדינה מודרנית תחווה צמיחה כלכלית, משמע צמיחה שנתית של 1%-3% בתוצר לנפש שלה לאורך זמן. רבע מהמדינות גם יחוו תקופות של צמיחה מואצת של 4%-6% בשנה, במשך כמה שנים. רק קומץ מדינות הצליחו לעשות מעבר לכך: הן הצליחו לצמוח בשיעור של 5%-10% לנפש, במשך תקופה של 15-25 שנה, ובכך שינו לחלוטין את פני המדינה והחברה שלהן. הן הפכו לסיפור הצלחה כלל עולמי, שכל מדינות העולם מנסות לחקות אותו.
כלומר, ההיסטוריה הכלכלית העולמית מלמדת שקל מאוד לצמוח, ודי קל גם לבצע צמיחה מואצת למשך כמה שנים. לעומת זאת, להצליח לזנק כלכלית - את זה כבר מסובך מאוד לעשות. בשביל זה נדרשות נחישות והתמדה יוצאות דופן. בשביל זה צריך להעז ולעשות דברים שאף מדינה אחרת לא חושבת לעשות. בשביל זה צריך "לחרוג מהלהקה", כלומר לחרוג מהנורמה הכלכלית המאפיינת את שאר מדינות העולם. זה בדיוק מה שאין בתוכנית החירום הכלכלית שהציג אתמול משרד האוצר.
גידי גרינשטיין הוא מנהל מכון ראות, ששם לעצמו למטרה לסייע לישראל להשיג את קפיצת המדרגה הכלכלית שלה. צריך לדייק: לשוב ולהשיג. הרי ישראל היא אחת מאותן 20 מדינות יוצאות הדופן שכבר הצליחו לזנק כלכלית - זה קרה כאן בשני העשורים הראשונים מקום המדינה. אז מה משותף לכל המדינות שעברו קפיצת מדרגה? לדברי גרינשטיין, אין להן כמעט דבר במשותף. חלקן מדינות אוטוריטריות, כמו סין וסינגפור, שבהן השלטון קובע הכל. חלקן מדינות דמוקרטיות, כמו אירלנד או יפאן, שבהן נדרשת השגת הסכמה חברתית. כולן אמנם מקיימות כלכלה קפיטליסטית (כלכלת שוק), אבל חלקן נחשבות לקפיטליזם סוציאל-דמוקרטי וחלקן קפיטליזם שמרני נוסח ארה"ב.
ארה"ב, אגב, כלל אינה נמנית עם המדינות שחוו קפיצת מדרגה כלכלית - את הקפיצה שלה ביצעה ארה"ב אי שם בשלהי המאה ה-19. מאז היתה ארה"ב עסוקה בשמירה על הקיים, משמע בהבטחת המשך הצמיחה המתונה שלה, ותו לא. לכן, המדיניות הכלכלית היוצאת מבית מדרשן של ארה"ב וקרן המטבע הבינלאומית היא מדיניות שתומכת בהשגת המטרה הצנועה הזאת בלבד - שמירה על צמיחה מתונה. מי שרוצה לזנק כלכלית, צריך לנתק את עצמו מגבולות המדיניות הזאת.
לדברי גרינשטיין, אותן מתי מעט מדינות שחוו את קפיצת המדרגה לא קפצו באותה הצורה ובאותו התחום. לכל אחת מהן היה סיפור שונה ותחום שונה שבו הן הצליחו לתפוס לעצמן הובלה עולמית. ואולם כולן דומות בנקודה חשובה אחת: הנחישות וההחלטיות להשיג את קפיצת המדרגה הכלכלית, כמעט בכל מחיר נדרש.
"היכולת החשובה ביותר לקפיצת מדרגה", אומר גרינשטיין, "היא היכולת לבצע שינויים מבניים עמוקים". במדינה אוטוריטרית, היכולת הזאת באה מכוח הכפייה של השלטון. במדינה דמוקרטית, היכולת הזאת מחייבת הגעה להסכמה רחבה. זו בדיוק הסיבה לכך שהעיתוי הנוכחי, באמצעו של משבר כלכלי עמוק, הוא העיתוי הנכון ביותר לבצע קפיצת מדרגה: דווקא המשבר הוא זה שיוצר את האפשרות להידברות ולשיתוף פעולה בין מגזרים.
כך בדיוק החלה אירלנד את קפיצת המדרגה שלה לפני 20 שנה: משבר כלכלי עמוק שפקד אותה ואילץ את הממשלה, המעסיקים והאיגודים המקצועיים לשבת יחד ולהגיע להסכמות על פשרות עמוקות בתחום השכר והפיטורים - בתמורה להגדלת ההשקעות הממשלתיות באירלנד.
"הסוד של קפיצת מדרגה כלכלית", אומר גרינשטיין, "הוא בהתארגנות המוסדית. מדינות לא מזנקות בגלל שהן מתאמצות יותר. כדי לזנק הן צריכות לבצע שינויים מרחיקי לכת, לעשות דברים שאף מדינה אחרת בעולם לא עושה, ולהסכים לוויתורים מרחיקי לכת היום - כדי להרוויח יותר מחר. כדי להשיג את כל אלה חייבים הנהגה נחושה. זה תהליך שראש הממשלה צריך להוביל אותו, לא משרד האוצר, וצריך גם הסכמה רחבה. מצב של משבר יוצר את התשתית לכך".
מה מכל אלה מצוי בתוכנית החירום של האוצר? נראה שדבר לא. תוכנית החירום של האוצר צועדת באותם קווים של שאר מדינות העולם. היא אינה עושה דבר שונה מהאופנה העולמית, ולכן בהכרח לא תצליח לתת לישראל כל יתרון יחסי בהשוואה לעולם. לכל היותר, התוכנית הזאת תחלץ את ישראל מההאטה הכלכלית. היא עשויה אף להצליח מאוד, ולהביא את ישראל לכמה שנים של צמיחה מואצת. בחלוף אותן שנים, ממש כשם שקרה לנו עתה - לאחר חמש שנים של צמיחה מואצת, מ-2003 ועד השנה - הגורמים המתנגדים לשינויים הכלכליים יביאו לשחיקתם, ולבלימת ההאצה.
אז יכול להיות שכל זה הוא מספיק טוב וכי די לנו אם נצליח להיחלץ בשלום מהמיתון העולמי. רק שצריך לזכור שתי נקודות חשובות: האחת, היכולת להוציא תוכנית של קפיצת מדרגה אל הפועל היא כמעט ורק בתקופת משבר, בגלל הנכונות לוויתורים ושיתוף פעולה (ראו את תוכנית הייצוב של 85'), ולכן החמצת ההזדמנות כעת משמעה החמצתה לשנים ארוכות. השנייה, יותר ממרבית מדינות העולם, ישראל היא פגיעה במיוחד לדשדוש מתמשך שלה. הפוטנציאל שמאפשר לישראל לבצע קפיצת מדרגה - הרמה הגבוהה של האוכלוסייה מבחינת השכלה, פתיחות ונגישות טכנולוגית - הוא גם זה שמהווה את האיום הגדול ביותר עליה. הפער הגדול בין הפוטנציאל של ישראל לרמת החיים הנמוכה-בינונית בה, בעולם גלובלי, חושף את ישראל לבריחת מוחות ממנה. ישראלים רבים יכולים במחיר של כרטיס טיסה לשפר באופן דרמטי את איכות החיים שלהם - ולא בכדי ישראל היא יצואנית עולמית של מוחות מבריקים.
הזכות לצמוח כמו כולם אינה שמורה לישראל. לכן, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להחמיץ הזדמנות כמו הנוכחית לשפר את דרכיה. מה צריך לעשות? להפסיק עם הפתרונות הטריווייאליים של עוד הפחתות מסים ועוד השקעות בתשתיות. את זה עושים כולם. תחת זאת ישראל צריכה להתגייס למשימה לאומית של זינוק קדימה.
בשביל זה צריך הידברות קבועה בין האוצר, ההסתדרות, המעסיקים ונציגי המגזרים השונים. בשביל זה צריך להגיע להסכמות על ויתורי שכר, על גמישות ניהולית מצדה של ההסתדרות ועל הסכמות לביצוע רפורמות מרחיקות לכת בצווארי הבקבוק הידועים של ישראל - נמלים, חינוך, השכלה גבוהה, פריפריה, חרדים וערבים ויעילות ממשלתית. בשביל זה צריך להבטיח שישראל תזהה את מנועי הצמיחה הפוטנציאליים שלה, כמו הפיגור היחסי של הפריפריה או המגזר החרדי והערבי, ותתמקד בפיתוח של אלה כדי להזניק את כלכלתה כולה.
בשביל זה צריך גם לזהות מגמות עולמיות, שלישראל יכול להיות בהן ערך מוסף. בשביל זה צריך יחידות ממשלתיות שעושות רק את זה: מזהות את הערך המוסף היחסי של ישראל, ומתמקדות בדרכים לפתח אותו. לא צריך אפילו לשפר את הממשלה כולה - הממשלה בסין אינה אות ומופת של יעילות. צריך רק כמה יחידות ממשלתיות טובות שמגויסות למשימה, ראש ממשלה שמחויב רק לכך, שיתוף פעולה בין כל המגזרים והבטחה כי מצמיחתה של העוגה הלאומית הפעם ייהנו באמת כולם.
זהו הדבר שישראל זקוקה לו כיום. דבר מזה לא נמצא בתוכנית האוצר, וחבל.
תוכנית חירום נחמדה, ותו לא
מירב ארלוזורוב
20.11.2008 / 7:10