מובטל על הזמן

המצב ממש רע. אפשר ליפות את זה; אפשר להגיד שדרמה היא ז'אנר שעובד נהדר בתיאטרון, אבל שלחיים היא קצת פחות מתאימה; אפשר לומר שבסופו של יום, לא משנה איך תהפוך את זה, הפאניקה תופסת את כולם. בגרון. ולוחצת. חזק.



אפשר להגיד הרבה דברים. אבל אני בוחר להגיד שהמצב ממש רע. אם הוא לא היה רע לא הייתי מוקף בכל כך הרבה אנשים שמחפשים עבודה. זה ככה: כולם סביבי מחפשים עבודה. בוודאי שלא מדובר בקבוצת מדגם סטטיסטית שמייצגת משהו, חוץ מאשר את מעגל ההיכרות הפרטי שלי, אבל עדיין, מדובר בהרבה אנשים. טוב, אולי אני מפריז במקצת. "הרבה" היא מלה מופשטת, כללית, בלתי מתחייבת. אבל ביחס לכמות האנשים שאני מכיר, היחס בין מובטלים למועסקים נהפך למטריד מאוד בחודשים האחרונים.

יש את ס', שחיפש וחיפש וחיפש וחיפש ובסוף נואש והחליט לפנות לעסקים עצמאיים. עכשיו הוא יועץ לחברות מסחריות. מוציא חשבוניות ודופק על כל הדלתות כולן. עושה שיחות מכירה למוצר שהוא מכיר הכי טוב בעולם - הוא עצמו. גוזר פרויקט פה, מקפל עשר שעות ייעוץ שם. חותם על חוזה לחודשיים כאן, סוגר בעל פה על אחוז מההכנסות של מיזם שהכין בשבילו מצגת מלומדת במקום אחר. נדמה לי שבישראל של היום קוראים לצורת פעולה עסקית זו "להתקמבן" - אבל ס' רואה את זה אחרת. הוא אומר שפעם, כשהיה שכיר, נתן ייעוץ בתור חלטורה, כהשלמת הכנסה. כיום, במקום להיות שכיר, הוא הזיז את החלטורה למרכז. הוא קורא לזה "שינוי של מרכז הכובד העסקי". זו דרך מקסימה לתאר את הדברים. אם אלוהים היה נותן לי חצי מכושר הגמישות הנפשי של ס' הייתי היום יועץ עולץ, מתרוצץ ומתלוצץ.



ויש את ר', שהוא ממש, כמו שאומרים, תותח בין תותחים. וגם הוא חיפש וחיפש וחיפש. ואז, כשלא מצא, התחיל להתפשר ולהתפשר ולהתפשר. וגם אז לא מצא. ולבסוף נואש גם הוא. ועכשיו הוא חולם בגדול. יש לו חבר, שמכיר חבר, שיש לו רעיון, שעבד בשביל חבר אחר, ועכשיו הוא והחבר החליטו ללכת על זה. בכל הכוח. "אין לי מה להפסיד", הוא טוען. והוא צודק. כשאתה ממלא כרטיס הגרלה, אתה לא מפסיד שום דבר. כלומר, חוץ מאשר את עלות הכרטיס ואת הנזק המצטבר שנגרם ללב הסדוק, לנפש שמתרחבת בתקווה לפני ומתכווצת באכזבה אחרי. הנפש, בניגוד למקובל לחשוב, אינה שריר. אין לה כושר להפוך לאיתנה בכוח תרגול. אל תתווכחו אתי בנושא הזה, בבקשה. אני לא מעיד על הנפש שלכם. אני מעיד על שלי.



ויש את ת', שגם הוא, נו מה, חיפש וחיפש וגו'. ולא מצא ולא מצא ולא מצא. ואז התחיל לאמץ מניירות של טיפוס טרום אובדני. דבר זה, כמובן, הדאיג אותי במקצת. אחרי הכל, מניירות פרה-התאבדותיות הן לא דבר שאתה יכול לעבור עליו לסדר היום. "קח את עצמך בידיים", אמרתי לו. "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", ציטטתי לו את קלישאת הקלישאות. אבל הוא בשלו, "מה אתה אומר - חיתוך ורידים או שאיפת גז בישול? לחכות למילואים ולגמור עם זה שם, או אולי פשוט לקפוץ מתחת לגלגלי הרכבת?" ואני אמרתי, "שמע, לא יישאר ממך הרבה אם תקפוץ מתחת לגלגלי רכבת. יש אפילו אפשרות שתיהרג. אולי במקום זה לך על המודל הפשוט: תפנה לקבל עזרה נפשית?" ת' גיחך ואמר, "ומי ישלם לי על הפסיכולוג? אתה? או שאולי אתה מציע שאני אגיד לאשתי ולשלושת הילדים שלי בבית, 'חמודים, השבוע נסתפק במועט. נאכל רק ביום שלישי. לאבא יש טיפול פסיכולוגי. ה-400 שקל שהקצבנו לסל הקניות השבועי הולכים לטובת 40 הדקות שאבא צריך להקדיש פעם בשבוע לשיחה עם בן אדם זר בנושא 'מה ראיתי כשנכנסתי בילדותי לחדר של אמא ואבא'. לא, חביבי. את מה שראיתי כשנכנסתי לחדר של אמא ואבא אני אספר למישהו אחר. ואם כבר, הוא ישלם לי 400 שקל כדי לשמוע את הסיפור. ולא להפך".



לת' יש חוש הומור מצוין. זו הסיבה לכך שכשהוא מדבר על התאבדות אני מנסה למצוא את ההומור בעניין, אבל ללא הצלחה. בכל אופן, זה הגיע לשלב שבו אני שואל את עצמי אם כדאי לערב שירותי רווחה וכו'. סיפרתי לו על הרהורי בעניין פנייה לשירותי הרווחה והוא אמר, "אם אתה כבר כל כך מחויב לעתידי האישי, אולי תמצא לי עבודה? נראה לי שמדובר בעניין פחות מביך מפנייה לאיזו עובדת סוציאלית בעירייה. ובכלל, יש סיכוי שנישאר חברים אחריו". אתם מבינים את הראש של ת'? מדובר בקליינט קשה.



"שמע", אמרתי לו. "אולי תשנה קונצפציה? אתה כל כך לחוץ על עבודה. אולי במקום לחפש עבודה בתחום שלך תשבור ימינה. תחתוך לגזרה אחרת. נסה לחשוב מחוץ לקופסה". והוא אמר, "אתה שולח אותי להיות מוקדן בסלקום?" ואני, "לא, מה פתאום. אחי, איזה דיבור מלוכלך יש לך. באלוהים שלא!" ולעצמי חשבתי, אם הייתי מגיע למצב הזה, הייתי הולך לעשות הכל. אם כי, מצדי, נטייתי היתה להעניק שירותי מוקדנות ללקוחות פרטנר דווקא. לא יודע, משהו בתודעת המותג הכתומה שלהם נורא מסתדר עם האישיות שלי.



קיצורו של עניין: מקץ כמה חודשים צלצל אלי ת' בוקר אחד ואמר, "הם לא קיבלו אותי". ואני, "מה? מי? איפה? למה? כיצד? באיזה אופן?" והוא, "סלקום! אפילו הם. אפילו לתפקיד של לשבת מול מחשב שמונה שעות ולומר 'סלקום שלום, מדבר ת'. אין לי מושג מהישבן שלי, אבל אני צריך להתפרנס איכשהו, ממשהו. אפילו לזה לא קיבלו אותי". זו היתה מלכודת מתוכננת כהלכה שניסה לטמון לי. חושי הצייד שלי הוליכו אותי במשעול המדויק של הטקסט הנכון: "קטן עליך, גבר. קטן עליך באלף מידות תפקיד כזה! עאלק אדם במעמדך יילך לעבוד בתור מוקדן בסלקום. אתה האמא והאבא של האובר קווליפייד לתפקיד כזה. ברור שלא קיבלו אותך. הם ראו את קורות החיים שלך ואמרו לעצמם, 'עמוס שפירא לא ישמח לגלות שהכנסנו לו בדלת האחורית מתחרה על התפקיד'. מה, אתה בסדר? ברור שלא קיבלו אותך. הם לא מטומטמים שם, בסלקום. ידידי, מדובר בארגון שחושב תמיד שני צעדים קדימה".



אז עכשיו הוא שוב מחפש. ושוב מדבר על רכבות דוהרות ועל ורידים חתוכים. והמצב קשה. באמת. הזהרתי אתכם שהמצב קשה.



ואני מנסה לנחם אותם, את החברים האלה שלי. ולמען האמת, מעט מתקשה בעניין. העניין עם המציאות הוא שאתה יכול לצבוע אותה בצבעים אחרים, אתה יכול לנסח אותה אחרת, אתה יכול אפילו להחליף את שמה מ"מציאות" ל"שגיאה בנתונים", אבל זה לא יעזור לך. היא נושכת, הכלבה - כלומר, המציאות. ובדומה לכלבים, כך גם עם המציאות - הדרך הנכונה ביותר לתקשר אתה הוא בדרך של התיידדות. מי יודע, אולי אם תהיה נחמד אליה היא תחזיר לך חיוך משל עצמה. מוכרחים להאמין בזה. מוכרחים. אחרת, מה נותר לנו? אפילו 400 שקל לפסיכולוג הם לא עניין של מה בכך בימים האלה.



וקטנה לסיום



ובט מידלר אמרה: "הבעיה עם דיכאון היא שהוא זורק אותך למיטה, לשרוץ שם ימים שלמים. ועדיין, אתה לא יכול להירדם ולא יכול לעשות סקס".