היכונו ל-40 המשפחות העשירות

מכירים את המונח "40 המשפחות העשירות"? לא? בצדק. כל הדיווחים והניתוחים על ריכוז העושר בידי מעטים מדברים על "20 המשפחות העשירות".



המונח הזה השתרש כאן בשנים האחרונות, אבל הוא נולד ב-1996 בעקבות ועדה בראשות דוד ברודט שהמליצה לחייב את הבנקים למכור את השליטה שלהם בשורה של חברות ובהן אפריקה ישראל, מגדל, פועלים השקעות, כור, כלל ודלק. עד אז, שני הבנקים הגדולים שלטו למעשה בכל המשק. הם היו המלווים והבעלים של הקונצרנים הגדולים, וזה הזמין תסבוכות וניגודי אינטרסים שחייבו את פירוק הבנקים מהאחזקות האלה.

המלצות ועדת ברודט איפשרו לאנשי עסקים כמו יצחק תשובה, שהיה עד אז קבלן בסדר גודל בינוני, ולב לבייב, אז יהלומן אלמוני, להשתלט על דלק ואפריקה ישראל ולהפכן לאימפריות עסקיות. אך לא כולם יצרו אימפריות. קבוצת דברת שרם, למשל, רכשה את פועלים השקעות אבל לא השכילה להפוך אותה לקבוצה עסקית משמעותית. בני שטיינמץ רכש את חברת ההשקעות אמפל אבל מכר אותה בהמשך והעדיף להתמקד בעסקיו בחו"ל. בהמשך ניצל נוחי דנקנר את המשבר הכלכלי כדי להשתלט על אי.די.בי ולבצר את מעמדה כאחת מחברות האחזקות הגדולות במשק.



בשוק קטן כמו המשק הישראלי יש שני דברים שמסדרים ומערבבים מחדש את הקלפים במשחק העסקים: רגולציה ומשברים. ועדת ברודט היתה החלטה רגולטורית שפיזרה את מוקדי ההשפעה במשק והצמיחה את תשובה ולבייב. הפרטת חברות כמו פז ואל על הזניקה את צדיק בינו ומשפחת בורוביץ' לרשימת בעלי ההון, והרפורמה במשק הדלק הצמיחה את אימפריית הדלק והקמעונות של דודי ויסמן.



היו גם אנשים שעשו כסף גדול בחו"ל והגיעו למשק הישראלי בזכות ההפרטה: משפחת אריסון נהפכה כך לבעלת השליטה בבנק הפועלים, חיים סבן השתלט עם שותפים על חברת בזק ומתיו ברונפמן רכש את בנק דיסקונט. הפרטת כי"ל איפשרה למשפחת עופר לחזק את כוחה, לאחר שרכשה את החברה מידי משפחת אייזנברג.



כיום, העושר וההשפעה במשק הישראלי מפוזרים בין הרבה יותר גורמים מאשר בתחילת שנות ה-90, אז היו כאן רק שני בנקים גדולים ושני אנשי עסקים גדולים: רקנאטי ואייזנברג.



אם רוצים למצוא דבר מה חיובי במשבר הפיננסי הנוכחי שפוגע בכמה מהטייקונים הגדולים, זוהי האפשרות שפיזור העושר ומוקדי הכוח המשקיים ישתנה בקרוב. הפעם, לא בגלל רגולציה, אלא בגלל המשבר שיחייב כמה מהשחקנים הגדולים למכור חברות ולממש נכסים כדי לשרת את חובם לבנקים ולגופים מוסדיים שרכשו איגרות חוב של אותם שחקנים.



מטרתה של חברה עסקית היא השאת רווחים לבעלי מניותיה, אבל מטרת איש העסקים או הטייקון היא לצבור עוד כוח והשפעה. להשתלט על עוד חברה, עוד נתח שוק, עוד ענף. יש המתרגמים את הכוח הזה להשפעה פוליטית וחברתית שמגדילה את התלות בהם.



לפעמים ניתן לעצור את צבירת העוצמה באמצעות רגולציה והגבלים עסקיים, אבל לעתים הדרך היחידה לבלום אותה היא משברים. מי שלוקה בתיאבון סיכון גדול ומתפרש על עוד ועוד עסקים, תוך שימוש במנופים פיננסיים גדולים, נאלץ בסופו של דבר להתמודד גם בתנאי משבר ולשרת את חובותיו. אם התיאבון שלו היה גדול מדי, הוא נאלץ למכור נכסים. זה הרגע שבו שחקנים חדשים מופיעים בשוק ומנצלים את ההזדמנות.



אל תתבלבלו. זו לא חלוקה מחדש של העושר. מהלך כזה לא יצמצם את הפערים בין עשירים לעניים, אלא רק יפזר את מוקדי ההשפעה והכוח הכלכליים בין עוד כמה שחקנים. מי שייהנו מהנכסים שתשובה, לבייב, פישמן ואחרים יזרקו לשוק הם אנשים בעלי אמצעים שיש להם נגישות למקורות מימון, תיאבון סיכון וכמובן - קשרים. את הקניונים של אפריקה ישראל לא כל אחד יכול לקנות מלבייב. את אחת החברות של קבוצת דלק שתוצע אולי למכירה בקרוב מעטים יוכלו לקנות.



ואולם מהלכים שכאלה בוודאי יפזרו את מוקדי הכוח בין עוד כמה גופים, כי במצבים כאלה נולדות עוד 20 משפחות עשירות. 40 משפחות זה עדיין מעט, אבל זה יותר טוב מ-20, וזה המשך של תהליך פיזור הכוח. נותר רק לקוות כי מי שירכוש את הנכסים שיועמדו למכירה הם שחקנים חדשים ולא שחקנים קיימים שיעצימו את כוחם, או גרוע מכך, הבנקים שייהפכו לבעלים של הנכסים האלה בלית ברירה.



וזה מביא אותנו לבנקים. הם מתענגים על מה שקורה כיום בשוק ההון ורואים במפלת הגופים המוסדיים הוכחה לכישלונה של ועדת בכר, שנטלה מהם את קופות הגמל וקרנות הנאמנות (ראו ראיון עם מנכ"ל מזרחי טפחות אלי יונס בגיליון זה). הטענה של הבנקאים היא שאם הנכסים האלה היו עדיין בבעלותם, לא היה מתפתח כזה משבר בשוק האג"ח הקונצרני, כי הבנקים הם אחראים יותר ולא היו מממנים כל מיני זבי חוטם כפי שהמוסדיים מימנו.



הבנקים טועים. אם הקופות והקרנות היו בידי הבנקים, התסבוכת היתה יכולה להיות אף גדולה יותר. מי לידינו יתקע כי בנק הפועלים, שהפסיד 1.3 מיליארד דולר עקב השקעות כושלות בארה"ב, לא היה דוחף את קופות הגמל שלו להשקעות דומות? ואיך היה נראה אז מצבו של הפועלים אם גם הבנק וגם החוסכים שלו היו סופגים כזו מכה? האם גם אז הבנקים הישראליים היו נראים כמו אי של יציבות כפי שהם מצטיירים כיום?



גם הבנקים כשלו רק לפני חמש שנים במתן אשראי בעייתי שגרם להם למחוק כ-20 מיליארד שקל ללקוחות שקרסו, כך שהרפתקנות בתחום האשראי היא לא מונופול של הגופים המוסדיים. ועדת בכר לא הוציאה תחת ידה פתרון אופטימלי, אבל אי אפשר לקחת ממנה הישג חשוב שתורם כיום לחוסנו של המשק: יש הרבה יותר ידיים שמחזיקות בנכסים פיננסיים בישראל ולא כולם מרוכזים בשני בנקים גדולים. אם המערכת הפיננסית בישראל מחזיקה מעמד בינתיים - זוהי אחת הסיבות לכך. אם בית השקעות או קופת גמל יקרסו בקרוב, זה יפגע בכל המערכת הפיננסית בישראל, אבל לא ימוטט אותה. אם זה היה קורה תחת בעלות של בנק גדול, הקטסטרופה היתה יכולה להיות גדולה יותר. המשק הישראלי זקוק להרבה יותר ידיים שמחזיקות בו, ואת זה יש לקוות שנשיג במשבר הנוכחי.