>> הבחירות הקרבות משגעות את הפוליטיקאים. הם רוצים לצאת טוב בעיני הבריות. הם רוצים לחלק כמה שיותר. הם דורשים שהממשלה תימתח רשת ביטחון שתגן על כל חסכונות הציבור. ומי ישלם? אותו אזרח קטן שהם רוצים להגן עליו - כאילו.
את רשת הביטחון המציא ביבי נתניהו. זה המעשה הכי לא פטריוטי שהוא עשה מאז ומעולם. הוא הכניס את הציבור לפאניקה. כי אם נתניהו, מיסטר כלכלה, אומר שצריך רשת ביטחון, סימן שהמצב באמת קשה ויש למהר ולמכור. הוא בעצם אותת לציבור: תבחרו בי, כי רק אני, איש הכלכלה, יכול לתת לכם רשת ביטחון: שיא הציניות וחוסר האחריות.
אחריו עלה על העגלה עופר עיני. גם אצלו זה פוליטיקה נטו. הוא בונה את עצמו כמגן האלמנות והיתומים, אף שהוא מגן בעצם על כספי הוועדים הגדולים. ולרשימה יש להוסיף את צמד הפופוליסטים אהוד ברק ואבישי ברוורמן.
אפילו ראש הממשלה מוכן למתוח רשת ביטחון - בתנאי שיעבירו את התקציב בכנסת. מה הקשר? אבל גם אהוד אולמרט רוצה להיזכר כ"איש הטוב" ולא כ"איש המושחת".
שר הפנים, מאיר שטרית, אמר גם הוא שהוא מוכן למתוח רשת ביטחון, אבל בתנאי שיו"ר ההסתדרות יסכים להטלת מס על קרנות ההשתלמות - כדי שיהיה מקור למימון הרשת. שטרית יודע היטב שעיני לא יסכים לעולם לעסקה כזו, כי הוא הרי השליח של הוועדים הגדולים שנהנים מהפטור באופן המקסימלי. כך הוא חושף את האינטרסים האמיתיים של עיני.
אבל לא רק פוליטקאים. גם אלי יונס, מנכ"ל בנק המזרחי, רוצה רשת ביטחון "לטובת החוסכים והפנסיונרים". האמנם?
גם יונס מדבר מהפוזיציה. הוא חושש בעצם לאשראי הגדול שנתנה מערכת הבנקאות לחברות קיקיוניות רבות וגם לששת הטייקונים. הוא חושש שבתי ההשקעות לא יגיעו להסדרים עם אותן חברות וטייקונים, ואז הם יתמוטטו והבנקים ייאלצו למחוק מיליארדים ולהציג הפסדים כבדים, מה שעלול לזעזע את יציבות המערכת. כבר עכשיו, טרם הקריסות, נאלצים הבנקים לרשום הפסדים.
יונס רוצה לסובב את הגלגל לאחור, ולהחזיר את קופות הגמל וקרנות הנאמנות אל מתחת לכנפי הבנקים. הוא אומר שבתי ההשקעות נטלו סיכונים מופרזים ונכשלו בניהול. אך האם הנהלות הבנקים ניהלו טוב יותר את כספי הציבור?
אם הקופות והקרנות היו נשארות בידיהם, הם היו משקיעים באג"ח הקונצרניות, בדיוק כמו מנהלי בתי ההשקעות. הם עשו כך בעבר. הרי מדובר באותם אנשים, באותה השכלה ובאותו שוק. לשם הוכחה, ראוי לרענן קצת את הזיכרון עם כמה דוגמאות מהעבר.
נתחיל עם המשבר הגדול מכולם: מפולת מניות הבנקים באוקטובר 83'. זו היתה תוצאה של הוויסות המניפולטיווי שביצעו הבנקים בעזרת... קופות הגמל וקרנות הנאמנות. הבנקים עמדו אז בסכנת פשיטת רגל, ורק כספי משלם המסים (7 מיליארד דולר) הצילה אותם מקריסה טוטלית.
אחר כך נזכיר את משבר האשראי האדיר של שנות ה-90, כאשר התברר שאשראי שנתנו הבנקים ללא חשבון לקיבוצים ולמושבים - התפוצץ להם בפרצוף, והממשלה נאלצת לשלם מיליארדים כדי להציל שוב את הבנקים, וגם את הקיבוצים והמושבים.
ומדוע התשואה בקופות הגמל ובקרנות הנאמנות היתה כה נמוכה אצל הבנקים? כי הבנקים ניהלו את הכספים מתוך ניגוד אינטרסים. הם השתמשו בכספי החוסכים למטרותיהם העסקיות.
ונזכיר עוד איך הבנקים דחפו אשראי בריבית שלילית בשלהי 93', לשם רכישת קרנות נאמנות. המפולת הגיע ב-94', ואיתה נזק עצום לחוסכים.
האם אלי יונס שכח גם את 96', כאשר קופות הגמל הציגו הפסדים והציבור החל למכור קופות גמל בכמויות אדירות? גם אז בנק ישראל התערב, מתח רשת ביטחון והחל לרכוש איגרות חוב בבורסה - מהלך שעלה לקופת המדינה 1.5 מיליארד שקל.
ואיך התנהלו הבנקים ערב המשבר הנוכחי? הם רכשו איגרות חוב אמריקאיות מסוכנות במיוחד, ונאלצו למחוק בינתיים יותר ממיליארד דולר.
אז לא צריך להתלהב מאיכות הניהול הבנקאי, וגם לא צריך לפרוש רשת ביטחון. בחשבון של שש שנים או עשר שנים, הציבור לא רק שלא הפסיד, הוא אף הרוויח. רשת ביטחון תעוות את כל שיקולי ההשקעה לכיוון המסוכן, כי הממשלה ערבה. והכי חשוב: מה אשמה גברת כהן מחדרה בהפסדים של עיני? לה לא היתה כלל קופת גמל. אז למה שתממן בכספי המסים שלה את ההפסדים של העשירים? האם הם התחלקו איתה גם ברווחים?
מפחידים אתכם? משקרים אתכם? הכל אינטרסים. הכל מהפוזיציה
נחמיה שטרסלר
21.11.2008 / 7:06