שנאה, אהובתי

אני מאמין שנולדנו לאהוב. אני יודע שמדובר במשפט הפתיחה הדביק והסכריני ביותר שנדפס השבוע בעיתונות בעברית, אבל החלטתי ללכת על זה בכל זאת. אני מאמין שנולדנו לאהוב את ההורים שלנו, את בני הזוג שלנו, את ילדינו, את קבוצת הכדורגל שלנו, את הזמר והשחקן והסופר והאמן הזה, או הזאת, או ההוא, או ההיא. אני מאמין שנולדנו לאהוב גם בגדים, מזון, נופים, מקומות וריחות. האמת? יחסית לעולם הדפוק למדי שאליו נקלענו - יש די הרבה דברים לאהוב מסביב. אם אקדיש לעניין שלוש דקות, אפשר, שאחליט, באופן מגוחך, ליהפך לאופטימי.



אבל אני לא מאמין שנולדנו לאהוב את מקום העבודה שלנו. כלומר, ליתר דיוק, מעטים הם בני המזל שהזדמן להם בחייהם להוציא את לחמם מדבר שממנו הם ממש נהנים. בתקופה האחרונה אני מרגיש לפעמים שייך לקבוצה הזאת של האנשים, אבל אני לא נותן לזה לעלות לי לראש, מכיוון שברגע שאתה מבסוט ממשהו - מיד החיים מרימים עליך כזאת יד גדולה ומורידים לך לתוך הפרצוף כזאת לאטמה ענקית, שבשביל מה להסתבך? אז אני מסתפק ב"מבסוט באופן זהיר". הזהירות יפה לבריאות.

אבל עם כל הזהירות וכל המתינות, נדמה לי שאני במיעוט, גם בפוזיציה המאוד בלתי מתחייבת שלי. נדמה לי שמרבית האנשים אינם בני מזל. נדמה לי שגרוע מזה: מרבית האנשים לא אוהבים את מקום העבודה שלהם. אפשר לכתוב את המשפט הזה גם "מרבית האנשים שונאים את מקום העבודה שלהם". אבל כאן צריך להיות מאוד מדויקים: יש לשנוא את מקום העבודה ויש לשנוא את העבודה עצמה.



לשנוא את העבודה עצמה הוא סטנדרט. נרשמת ללמוד משפטים - לא היה נעים לך לעזוב באמצע - קיבלת תעודה ועכשיו אתה תקוע עם מקצוע שפשוט לא עושה לך את זה. טוב, בעצם, עושה לך בחילה. זו גרסה אחת. ויש את אלה שעובדים כדי להתפרנס. הם לא בחרו לעבוד במפעל הטקסטיל, בקו הייצור, אבל הם צריכים את הפרנסה והם נותנים את הנשמה והם שונאים כל רגע. הם קבוצה ב'. ויש את אלה שמנהלים חשבונות כבר 40 שנה. כשהתחילו לעסוק בניהול חשבונות, כל העניין הזה - של פנקסים ומחברות משובצות - נראה להם מגניב במיוחד. עכשיו הם חושבים אחרת. הם חושבים שהשטן השתלט על כדור הארץ והפך אותו לאוקיאנוס ענק של פנקסים ומשבצות. המון משבצות. אני מדבר על ממש-ממש המון משבצות. קבוצה ג', נעים להכיר.



לפעמים חולף על פניהם רגע של חסד - תנאי שכר טובים, מנהל אנושי ומתחשב, חבר למשרד שהוא גם חבר לחיים - אבל בבסיסו של עניין, אם האנשים האלה יפגשו פעם בשופרסל דג זהב, שוחה בבריכת הדגים המועמדים לפטיש בראש, המשאלה הראשונה שיבקשו ממנו תהיה להחליף מקצוע.



אבל קבוצת האנשים השנייה, זו ששונאת את מקום העבודה, היא זו שמעניין אותי לכתוב עליה. מותר לשנוא את מקום העבודה. כשמקום העבודה שלך הוא המשטרה החשאית הצפון קוריאנית, זה אפילו עניין מובן. גם כשמקום העבודה שלך הוא סדנת התקנת נעליים באינדונזיה ואתה מוקף בעיקר בילדים בני 12 ומרוויח שלושה דולרים ליום, מותר לך לשנוא את מקום העבודה. כל אדם שעובד במקום עבודה ואשר אינו בעל כושר, או יכולת, או חירות לעזוב את מקום העבודה שלו, רשאי לשנוא אותו. אסירים שונאים את מתקני הכליאה שלהם. לא בשביל החכמה הגדולה הזאת פתחתם את ה-Markerweek השבוע.



אבל יש את אלה שחופשיים ללכת. הם לא מוגבלים. הם לא אסירים. יש להם את הכושר. יש להם את היכולת. יש להם אפילו סיכוי לא רע למצוא מקום עבודה אחר. אבל לא. הם מעדיפים לשנוא את מקום העבודה שלהם. הם שונאים בו הכל. הם שונאים את המנהל (ברור), שונאים את תנאי העבודה (ברור בריבוע), שונאים את סביבת העבודה שלהם (הכי ברור), שונאים כארבע חמישיות מבין חבריהם לעבודה ועם החמישית הנותרת הם לא מדברים (ברור, ברור, ברור!), שונאים את לוגו החברה, את מדיניותה בעניין החזר הוצאות נסיעה, את חברת הניקיון שמנקה את המשרדים, את רוחב הפס שתוחם את החנייה במרתף הבניין, את הרזולוציה שבמסך המחשב בעמדה שלהם, את צבע רכב הליסינג שלהם ואת הדגם של המכשיר הסלולארי שקיבלו. הם שונאים הכל. פשוט הכל. אבל יותר מכל - הם שונאים את "הארגון".



הא! הארגון. אותה ישות זרה, קרה, תועלתנית ועוינת, שכל תכליתה להמאיס את חייו של אדם עליו, לדרוש ממנו להיות ממושמע וצייתן בניגוד לרצונו, לאנוס אותו לנהוג ההפך מכפי שהיה בוחר להתנהג בנסיבות מושלמות ובעיקר - לגרום לו להרגיש קטן, כל כך קטן. אדם אחד מול המכונה הגדולה.



אבל מכיוון שמרביתם של השונאים אינם מועילים לדבר להוציא שנאה, הם מנקזים את עיקר האנרגיה הרגשית שלהם לאפיק האחד המוכר להם: קיטורים. והם מקטרים, וקודחים, וחופרים, ומקוננים - לא אחת הם מתרכזים בקבוצות תמיכה וחופרים זה לזה, בשלשות וברביעיות, ומקץ 40 דקות של פליטת מררה הם שבים לחדריהם מלאי עזוז וחיים, כאילו הוציאו אצבע משולשת בפניו של הדרקון.



תשאל אותם את השאלה היחידה האפשרית בהקשר זה: "מדוע אתם אוסרים על עצמכם גורל נורא שכזה? מדוע אינכם מתפטרים וגמרנו?" מיד יחרצו לשון נוקשה ויפליטו: "שאני אתפטר? שהמנכ"ל יתפטר!". אמנם, גישה מועילה. ואין לכחד - לא אחת מוצא עצמו הפועל הפשוט, האזרח הקטן, האדם הסביר, מתענג על חצי שעה של טינוף מלוא החופן על "מקום העבודה".



יש לעניין ערך קתרזי, אין מה לומר. משהו בדומה לאימון באגרוף תאילנדי. מרביצים קצת לכעס, בועטים בו, ואז זה עובר. ועדיין: כשתכליתו של האדם היא קיטורים ללא גבול, וכשהטעם היחיד שהוא מעלה על שפתיו הוא מרירות, נו, באיזה שלב, העניין מתחיל לעצבן. אפילו שקי אגרוף נשחקים כשהולמים בהם ללא סוף.



ובימי חלדי, לא אחת נקלעתי לשיחות מעין אלה, ולא פעמיים ולא שלוש, אפילו מצאתי עצמי מתעלה לפסגות שנינות ומעמיק תובנה, כאילו היה מדובר בדיון ביקורתי בעניין שאלת הפליטים, אלא שבפעם השמינית, לערך, מצאתי עצמי עומד נואש - לא מול המציאות - כי אם מול הפיות המברברים, "רע לי!". ובכן, מה לך? קום ועשה מעשה טוב עם עצמך: קפוץ מחלון המשרד. כך, גם יסתיימו חיים אלה של סבל עבורך וגם תמצא אותי אסיר תודה על שום השקט שהשתרר לפתע.



יש את הניב המפורסם, עם הבאר והיריקה ומימי השתייה. אני חושב שיש בו אמת בסיסית, פשוטה ומדויקת מאוד. אם אתה מרעיל את מקור המים שלך, סופך שתשתה בעצמך את מי התרעלה. סופך שתתקע אתה בעצמך עם כל הליחה שהשלכת למעמקי הבאר.



בואו נחזור להתחלה: אני מאמין שנולדנו לאהוב. ואני מאמין שמקום שתופס שליש מהזמן שלנו בממוצע, לא יכול להיות מקום שיהיו לנו רק דברים רעים לומר ולחשוב עליו. המשפט הזה, גם הוא, בוודאי המשפט הכי דביק שתקראו השבוע בעברית. אבל זה בסדר בעיני. אם באמת נולדתי לאהוב, אז נולדתי לאהוב גם את המילים האלה.



וקטנה לסיום



וטום קרוז, בתפקיד רון קוביץ' בסרט "נולד בארבעה ביולי", קרא באחת הסצינות מול פניו של מפגין: "זוהי אמריקה, בן אדם. אם היא לא מוצאת חן בעיניך, אתה מוזמן פשוט להתחפף החוצה ממנה".



להערות, הארות וטיפים לחיים ארוכים ומועילים:



shaigolden@gmail.com