פיטורים בהיי-טק: על הבושה, הכאב והשמחה לאיד

>> רוני (שם בדוי), בן 38, הוא מובטל היי-טק "ותיק". אחרי שעבד כמנהל בכיר בחברת היי-טק במשך כמה שנים - הוא נשלח לדרכו לפני חודשים ספורים. "מבן אדם שעבד 15 שעות ביום וראה את הילדים בסופי שבוע נהפכתי לאחד שנמצא כל היום בבית", הוא מספר.



"בהתחלה אתה נהנה מזה, אבל אחרי חודשיים זה משגע אותך, וכשאתה לא יכול להעניק לילדים שלך כל מה שאתה רוצה - זה שורף אותך מבפנים. הגעתי למצב שבו אני יוצא הרבה פחות מהבית, כי כל יציאה כרוכה בהוצאות. כבר מזמן שכחנו מחופשות משפחתיות או אוכל בחוץ, חוגים. לומדים להצטמצם. "במקום זה אני מבלה שעות מול האינטרנט, מחפש קשרים ישנים, ובעיקר מתבייש. אני מתבייש להסתכל למשפחה בעיניים, מתנתק מהחברים. כולם שואלים מה קורה עם עבודה, שאלה שכולה כוונות טובות, אבל הסיטואציה הזו מאוד מביכה והבושה אוכלת".

עידו, 32, שעבד עד שפוטר במחלקת פיתוח עסקי של סטארט-אפ, מצפה כעת ללידת תאומים. "זה מוסיף מרכיב משמעותי של לחץ", הוא מודה. "גם כך ירדנו לרמת החיים הכי בסיסית כדי לעבור את התקופה. בשלב זה אני מקבל דמי אבטלה, סכומים מאוד קטנים, את החסכונות כבר כרסמנו ואנחנו מצליחים לגמור את החודש אבל לא יותר מזה. מעבר לזה אני אוהב לעבוד, להרגיש שאני מועיל. קשה מאוד לשבת בבית ולהרגיש שאתה מבזבז את הזמן".



דני, 23, עבד כמפתח אתרים בחברה בינונית וביקש לצאת לחופשה ללא תשלום למשך שלושה חודשים לטובת טיול בחו"ל. לפני יציאתו הובטח לו כי יוכל להמשיך במקום בו הפסיק, אלא שכשחזר לפני כחודש הבין שהתוכניות השתנו. "הבוס שלי לקח אותי לארוחת צהריים, הסביר שפרויקט מסוים נדחה ושאקרא לשוב בקרוב. זה כמובן לא קרה. מאז, פעם בשבוע השיחה הזאת חוזרת על עצמה. זה מאוד מעליב. מושכים אותי ומספרים לי סיפורים. זה מרגיש כאילו ההנהלה סתם מנסה לשמור את האופציה פתוחה ולא מאפשרת להמשיך הלאה - אבל אני כבר הבנתי שלא רוצים שאחזור".



יובל , בן 31, סטארט-אפיסט לשעבר, לא הופתע כשנקרא על ידי המנהל לשיחת שימוע שלפני פיטורים. מאז פרץ המשבר ואתו עוד ועוד הודעות על פיטורים בענף ההיי-טק, החלו השמועות לרוץ גם במסדרונות החברה שבה עבד. תוכן השיחה, לכשהגיעה לפני שלושה שבועות, היה גם הוא צפוי: החברה צופה בעיה בגיוס כספים, הבורד לוחץ לצמצום דרסטי בהוצאות ואין ברירה אלא לפטר עובדים.



"הבוס הדגיש שאני עובד מצוין", נזכר יובל. "הוא חזר ואמר שקשה לו מאוד אבל אין ברירה. בסך הכל, מדובר בטקסט קבוע, ששומעים בימים אלה לא מעט אנשים". יובל, שנשלח הביתה יחד עם 20% מעובדי החברה, חשב בימים הראשונים שהמצב יסתדר מעצמו, אך די מהר התברר לו כי התבדה. "אחרי שבועיים בבית ברור לי שהולכת להיות תקופה לא פשוטה", הוא אומר. "יש לי הרבה חברים שמחפשים עבודה והשוק לא ממש צמא לעובדים".



אל רוני, עידו, דני ויובל הצטרפו בשבועות האחרונים יותר מ-1,500 מפוטרים מענף ההיי-טק - ועדיין קשה היה למצוא מי מהם שיסכים להתראיין בשמו.



תחושת הבושה, כך נראה, משותפת לכולם, וזאת גם אם פוטרו במסגרת צמצומים כלליים. המפוטרים חששו ברובם כי כתבה בעיתון שתתאר את מצבם הקשה, עלולה לצייר אותם באור בעייתי - כמי שכשלו והודחו - בעיני מעסיקים פוטנציאלים. עובדי ההיי-טק המפוטרים, שבימים טובים היו על גג העולם, נמצאים בימים אלה בתחתיתו, והנפילה כואבת.



מכה לערך העצמי



מפוטרי ההיי-טק נחשבים, אולי בצדק, למפוטרים מפונקים. הם מקבלים פיצויי פרישה נדיבים, חבילות סיוע וליווי של פסיכולוגים, ונסמכים על המשכורות הגבוהות שקיבלו בעבר, שאמורות היו לסייע להם לחצות בקלות את הימים הקשים.



אלא שהדימוי הזה אינו מיטיב עם העובדים. "היי-טק הוא אולי הקטר של הכלכלה הישראלית אבל הוא גם שוק אכזרי וכשהוא נופל. אתה רואה את השמחה לאיד בכל מקום", אומר רוני.



"זה מתחיל בנהגי מוניות שמרוויחים 8,000 שקל בחודש ומפרנסים מזה משפחה ועד הטוקבקיסטים שהתרגלו לראות את ההיי-טקיסטים נוסעים במכוניות החדשות ואוכלים צהריים במסעדות של הרצליה פיתוח: אין אמפתיה, אין סימפטיה, רק הערות עוקצניות.



"אני מרגיש כאילו אף אחד לא מבין שיש לנו משפחות, שיש גבול לכמה שאפשר לאכול חסכונות. מה עוד, שאנשים שעבדו בסטארט-אפים הסתפקו לרוב במשכורת נמוכה ואופציות, וכשפוטרו נותרו בלי כלום".



ציניקנים ינידו ראשם למשמע הדברים וישחררו את ה"אוי אוי אוי" המפורסם - אבל מצבם של מפוטרי ההיי-טק בימים שבהם השוק כולו שוקע - הוא אכן לא פשוט. תחושת הערך העצמי חוטפת מכה אנושה והעתיד נראה מעורפל ולעתים נטול מוצא.



אך יש גם בשורות טובות: האישיות הגמישה הנדרשת מהעובדים בעבודתם, מאפשרת להם להסתגל מהר יחסית למצב החדש - ולהתפשר. "בהתחלה חיפשתי תפקידים בכירים ברמת שכר של 30-40 אלף שקל בחודש", אומר רוני. "אך כעת, אחרי כמה חודשים בבית, אני מוכן לעבוד בכמעט כל תפקיד, גם בעבור משכורת של 15 אלף שקל. אם גם זה לא ילך, אני אשקול הסבה מקצועית".



דני נעזר מאז הפיטורים בסיוע כספי מהוריו. הוא שוכר דירה עם שותפים בתל אביב וברור לו שלא יוכל להישען עליהם לאורך זמן. "כרגע לקחתי עוד קורס באוניברסיטה הפתוחה ואני מנסה להעביר את הזמן עד שאמצא עבודה חדשה. אם לא תהיה ברירה, אקח כל מה שיתנו לי. אני מעדיף לעבוד בסופר מאשר שיזרקו אותי מהדירה".



אייל סולומון, מנכ"ל חברת ההשמה אתוסיה, מספר שאופן החשיבה של רוני ודני אינו שונה מזה של האחרים: "אם בתקופה אחרת היו אנשי היי-טק מבקשים לנצל את הפוטנציאל האישי ולהתקדם, הרי שכיום רק חלקם הקטן נוהג כך ואילו הרוב רואה בסגנון פעולה כזה בגדר פריווילגיה, ועל כן נוטה להתפשר, גם בתואר וגם בשכר. אך לעתים דווקא מיוזמות חדשות בשעת משבר נולדות חברות חדשות, ואז מתחיל שוב מעגל הסטארט-אפ הידוע".



יתרונם הגדול של מפוטרי ההיי-טק, לדברי סולמון, היא האקטיוויות המאפיינת אותם.



"אנשי ההיי-טק נוטים לסמוך על עצמם ולהיות בעלי מיקוד שליטה פנימי", אומר סולומון. "ההתמודדות שלהם עם כל מצב היא בדרך כלל בסגנון אקטיווי - פנייה לחברים, פנייה לחברות גיוס מקושרות וניצול אתרים לרשתות חברתיות. הם מתמודדים עם הקושי בעזרת העשייה".



מבוגרים מול צעירים



מי מתמודד טוב יותר עם פיטורים? מבוגרים בעלי ניסיון - אך גם עם נטל המשפחה והמשכנתא - או דווקא הצעירים יותר?



"כולם מרגישים ערעור וקושי", אומרת רונית עמיעז, מנהלת משאבי אנוש בקרן ההון סיכון כרמל ונצ'רס. "מבחינת החוויה הפנימית, מפוטרי היי-טק חשים מה שחשים בכירים אחרים, אם כי ייתכן שהחוויה שלהם מעט יותר מוקצנת בשל הנפילה ממקום של מעמד חברתי, משכורות גבוהות ותנאים מרפדים. בעבור מנהלים מבוגרים התחושות קשות יותר בשל התדמית הצעירה של הענף והחשש המבוסס שלהם שיתקשו למצוא עבודה אחרת".



אייל סולומון מציג נקודה אחרת לדבריו, הניסיון דווקא מרגיע. "לעובדי התעשייה, בעיקר הבכירים שבהם, שצברו הרבה שנות ניסיון וחוו את התפוצצות הבועה בתחילת שנות האלפיים יש נטייה לקחת פחות ללב", הוא אומר. "אלו אנשים שמסתכלים על המציאות בצורה מפוכחת, ויודעים שבסוף כל ירידה תהיה גם עלייה".



"מנצלים את המצב"



אלא שנראה כי לא רק לפיטורים עצמם יש משמעות - אלא גם לאופן שבו הם נעשים.



"יום אחד מספרים לך שהחברה מצטמצמת ויומיים אחרי אתה כבר שומע שלקחו מישהו אחר במקומך, אולי בשכר נמוך יותר", אומר המפוטר הטרי טל, שעבר חוויה לא נעימה בחברת סטארט-אפ שבה עבד, ושנחשבה עד לאחרונה לנחשקת במיוחד. "פתאום מתגלה ציניות ודו פרצופיות מצד מנהלים ונוצרת התחושה שהם פשוט מנצלים את המצב על גב עובדיהם. זה פוגע".



"חברות סטארט-אפ, פחות חשופות ומודעות לצורך בשמירה על מוניטין", אומר סולומון.



"כמות המשאבים שמשקיעים המנהלים במקומות האלה היא מינימלית, התכנון הוא קצר מועד ולרוב מגיעה דרישה מונחתת מצד המשקיעים לצמצומים ובקשה למימוש מיידי. לעומת זאת, בחברות הבינוניות והגדולות יש היערכות והכנה. בהחלט מומלץ כיום להיות מפוטר של חברה גדולה, אך גם חברה קטנה יכולה לפתח מודעות ולמנוע צלקות בלתי הכרחיות".



Career@themarker.com