>> בינה בר-און, רעייתו של שר האוצר, לא ידעה שהיא עומדת לככב בישיבה שהתקיימה שלשום בלשכת ראש הממשלה. הישיבה דנה ברשת הביטחון, על רקע הקריאות הפופוליסטיות מכל עבר: תנו כבר רשת ביטחון - ושתעלה כמה שתעלה.
רוני בר-און, שסוף סוף אימץ את העמדה הנכונה, הביע עמדה תקיפה נגד הפעלת רשת הביטחון. כדי להסביר את האבסורד הטמון ברשת רחבה, הוא השתמש בדוגמה אישית: "האם ראוי לתת לאשתי, בינה, רשת ביטחון? היא מנהלת בכירה באחד ממשרדי הממשלה ותהיה זכאית לפנסיה תקציבית של 18 אלף שקל לחודש כאשר תפרוש. האם צריך לתת לה הגנה על כספי קופות הגמל שלה? ברור שלא".
בכירי האוצר הציגו בישיבה את התוכנית המצומצמת לרשת ביטחון ובר-און אמר שעכשיו זה לא הזמן לבצע גם את רשת הביטחון המצומצמת. לדבריו, צריך לחכות ולראות איך תשפיע התוכנית של האוצר לעידוד מתן האשראי, ואז להחליט.
אבל האמת היא שזו היתה טעות להציג בכלל רשת ביטחון, אפילו מצומצמת. כי ברגע שתוכנית כזו הוצגה, הכל נתון למשא ומתן וללחץ פוליטי. מי אמר שזה חוק טבע להתחיל את התוכנית בגיל 60? אולי אפשר ב-57? ומי אמר שצריך לבטח שני מיליון? אולי ארבעה? וכך הלאה. התוכנית הקטנה כבר נתקלת בחומת ביזוי והתנגדות. כל הפוליטיקאים טוענים שהיא קטנה מדי וקמצנית מדי.
לכן אסור היה להציג רשת ביטחון כלשהי.
אין זה אומר שבחדרי חדרים לא היה צריך לתכנן רשת כזו. כי יכול להיווצר מצב בו לא יהיה מנוס מהפעלת רשת לפורשים בקרוב לפנסיה, אם הבורסה תמשיך ותידרדר וההפסדים ייערמו. אבל גם אז, ההגנה תינתן רק למי שיש לו קופת גמל צנועה, ותו לא. לא צריך לתת הגנה לעובדי חברת החשמל, רשות שדות התעופה ורשות הנמלים - להם יש פנסיה מפעלית וגם קופת גמל. עליהם רוצה עופר עיני להגן, בעזרת כספי משלם המסים. הוא תמיד ייצג את העשירים שבין העובדים.
המתחרה שלו על כתר אי האחריות הוא בנימין נתניהו. היו רגעים ספורים בהם נתניהו חזר לנתיב אחראי ואימץ את תוכניתו של אורי יוגב (לשעבר הממונה על התקציבים) למתן רשת ביטחון לאג"ח ולא לעמיתים.
אבל בסוף השבוע נפגש ביבי עם יעקב נאמן ועם ירון זליכה, וחזר מיד לפופוליזם: נטש את התוכנית של יוגב וחזר ל"רשת ביטחון רחבה" לכל העמיתים - נוסח עיני. זה הרבה יותר טוב ערב בחירות.
זה גם הרבה יותר טוב למי שרוצה לזכות באהבת הציבור: אהוד אולמרט. גם הוא מנסה למכור לנו אשליות בדמות רשת ביטחון רחבה. הוא רוצה להגן על כו-לם. גם על העניים, גם על הבינוניים וגם על חבריו העשירים. והתקציב? והיציבות? זה כבר לא בעיה שלו.
מידה אחת מתאימה לכולם
יהודה בן אסייג מנכ"ל מנורה פיננסים, אמר בראיון לרדיו שלבתי ההשקעות יש "חלק לא קטן" במשבר. הוא הודה בטעות של בתי ההשקעות שסיפקו לכל הלקוחות אותו תיק השקעות, בלי להבחין בין עמיתים מבוגרים שנמצאים ערב הפנסיה, לבין צעירים שיכולים לספוג רמת סיכון גבוהה.
אבל ראוי לציין שגם הבנקים, שהחזיקו עד 2006 בקופות הגמל, לא פיתחו מסלולים שונים. גם הם עבדו בשיטה של "מידה אחת מתאימה לכל". היו אמנם קופות מסלוליות, אך הן היו מעטות, רק חצי אחוז מהשוק. הבנקים אף הערימו קשיים על כל מי שרצה לעבור מקופה לקופה, שלא לדבר על מעבר לקופה של בנק אחר.
בתי ההשקעות וחברות הביטוח המשיכו באותו קו. גם הם רצו לחסוך בהוצאות. אבל אם היו מציעים מסלולים שונים: מסוכן, חצי מסוכן ולא מסוכן, ומפרסמים את האפשרויות בין הלקוחות השונים - לא היה ניתן לבוא אליהם בטענות, כי כל אחד היה מחליט על רמת הסיכון שלו.
רק עכשיו, בעקבות המפולת של ספטמבר, החלו בתי ההשקעות לקדם במלוא המרץ קופות גמל סולידיות. הם מציעים קופות גמל ללא מניות כלל, קופות גמל עם מכשירי השקעה לטווח קצר, וכאלה עם רוב מאסיווי של איגרות חוב ממשלתיות.
אבל עכשיו הם מנהלים בעצם את המלחמה הקודמת. עכשיו מי שיעבור לקופה סולידית, יממש בעצם את כל הפסדיו עד כה.
וגם התקשורת
גם התקשורת חייבת לעשות חשבון נפש. יש עיתונים ועיתונאים שהדבר היחיד שהם עושים זה זריעת פחד ופאניקה, כדי שהכל יתמוטט והם יגידו: צדקנו. הם מורחים כותרות ענק על מפולת וחיסול חסכונות ורשת ביטחון מיידית - וכך מניעים קדימה את גלגלי ההיסטריה.
הם מונחים על ידי אינטרסנטים והשקפת עולם מיושנת. הם רוצים להחזיר אותנו 25 שנה אחורה: לימים "המאושרים" שבהם הממשלה קבעה הכל. היא היתה זו שגייסה (דרך הבנקים) את כל ההון מהציבור, וחילקה אותו למקורבים לצלחת, לפי שייכותם הפוליטית.
אלה היו ימים שהסתיימו בהיפר-אינפלציה ובריצה לדולר האחרון. משם הצלחנו להתרומם בקושי, אך הם רוצים לדחוף אותנו עמוק בחזרה.
נפלו ברשת הביטחון
נחמיה שטרסלר
28.11.2008 / 9:06