אני, הערסים והלשכה

>> יום אחרי סיום תקופת ההודעה המוקדמת על פיטוריי - כבר אין ברירה. חייבים לצאת מהבית. המשימה שעומדת לפני היא לנסות ולקבל את חלקי בעוגת הביטחון הסוציאלי של מדינת ישראל.

ההכרה מחלחלת באיטיות. בתחילה, אתה יורד במורד המדרגות רק כדי לגלות שרכב הליסינג כבר לא שם. אתה מתאפק, לא מתקשר למשטרה ומנסה להסתגל לעובדה שמעתה על אמצעי התחבורה שלך לא יתנוסס לוגו החברה, אלא טינופת של עשרים שנה ומספר הקו. של האוטובוס.



אופטימי, אתה רוכש כרטיס נסיעה בודד באמונה שכל העניין הזה של התחבורה הציבורית יתברר כזמני לגמרי. אך כאשר אתה מנסה למצוא את מקומך באוטובוס, האמונה מתחלפת בתפילה. הריחות והקולות שולחים אותך לימיך בתיכון, רק שאתה באמת לא רוצה להיות בתיכון יותר. צמד הערסים במושב האחורי מוכיח שיש דברים שלא משתנים - הם עדיין מנפקים דציבלים בלתי אנושיים וגם עתה מבטים זועמים הנשלחים לעברם, אינם מצליחים להפר את נחישותם להרוס לך את החיים.



כעבור חמישים דקות של נסיעה (עיריית ירושלים מקפידה להבטיח שתוך שישים עד שבעים שנה הנסיעה תיארך שתי דקות, אנחנו מחכים) אתה מגיע למשרדים המטופחים של שירות התעסוקה. האווירה לא קרובה בכלל לכתבות של מוטי קירשנבאום משנות השמונים. אין שם אף ז'וז'ו אבוטבול ציורי, ש"ימשיך לחתום אבטלה, גם מחר". למעשה, אין שם אף אחד.



אתה לוקח מספר, שכן בכל זאת מדובר במשרד ממשלתי וממילא הבאת ספר, וזאת רק כדי לגלות שהפקיד מחכה רק לך.



שכחו מכל מה ששמעתם על הפקידים הזוטרים. הפקיד ק' (נא לא להתבלבל עם האזרח ק', זה מקרה אחר לחלוטין ואני לא רוצה להיכנס אליו), מכניס את הפרטים למערכת, חוקר ודורש בתולדותיי ונובר בחיי ללא כל בושה. כמו פוליטיקאים מנוסים בתוכנית אירוח בטלוויזיה, שמחליפים מהלומות בשידור חי - שנינו משחקים את המשחק.



הפקיד ק' יודע שהסבירות שימצא לי עבודה דומה לסבירות שיוסי בובליל יעביר שבוע בלי לקבל איזכור בטור הזה. אני יודע שהפקיד ק' חייב להתעניין בקורותיי - למרות שהסיכוי שאמצא כאן עבודה דומה לסיכוי של הפועל קטמון ירושלים לזכות בליגת האלופות. אנחנו נפרדים כידידים.



בשבוע שלאחר מכן כבר לא אפגוש את ק'. או אז אפנה ימינה במקום שמאלה בלשכה, לעמדת דורשי העבודה, ואניח את אצבעי במקום המיועד לכך על מסך המחשב. שם אגלה אם שירות התעסוקה מצא לנכון להציע לי משרות או שמא הוא בוחר לשחרר אותי לביתי. המתח המצטבר באותן שניות גורליות קשה מנשוא.



גלגלי השיניים של העמדה חורקים והיא קרובה לקבלת החלטה. גורל חמש הדקות הבאות בחיי תלוי בהחלטת המכונה. לפתע, היא משתעלת ופולטת פתקית. את אנחת הרווחה שלך אפשר לשמוע בקומה הארבעים ושלוש של מגדלי עזריאלי. על הפתקית מופיע ציור של בית. המכונה בעצמה אומרת לך "תלך בבית שלך!". אסיר תודה אתה אוסף את הפתקית ופוסע בכיוון תחנת האוטובוס. אני חייב להתחיל להתרגל לערסים במושב האחורי, הם חלק מהחיים שלי עכשיו.